יישר כוח, הרב לוינשטיין

מדי פעם, בעיצומו של מאבק מר ומתיש, עולה קול ממקום בלתי צפוי ופשוט אומר את האמת. השבוע היה זה קולו של ראש מכינה מן הציונות־הדתית — והעולם החרדי חב לו הכרת הטוב ויישר כוח גדול, ללא בושה.

הרב יגאל לוינשטיין הוא ראש מכינת בני דוד בעלי, אחד המוסדות המשפיעים ביותר בכל העולם הציוני־דתי — מקום שתלמידיו משרתים, נלחמים ומובילים בצה"ל. הוא לא היה חייב דבר לציבור החרדי. הוא אינו נמנה עם מחננו. ובעיצומה של מתקפה ציבורית כוללת, הוא קם ואמר, בפשטות ובגלוי, בדיוק את מה שמבקרינו שלנו מסרבים לשמוע: המחסור בחיילים אינו קשור כלל לחרדים.

א. מה הוא באמת אמר

בריאיון לרשת "גלי ישראל" פירק הרב לוינשטיין את כל נרטיב "האשמת החרדים" בכמה משפטים שקולים. טעות היא, אמר, לטעון שיש מחסור בחיילים בגלל הציבור החרדי. החרדים מעולם לא התגייסו — הם מעולם לא היו חלק ממאגר כוח האדם של הצבא — ולכן בעיית כוח האדם, מהיכן שלא באה, בבירור החלה במקום אחר לגמרי.

זו נקודה פשוטה, וקטלנית. אי אפשר להטיל את האשמה במחסור על ציבור שמעולם לא נכלל בחשבון מלכתחילה. דבר לא השתנה בציבור החרדי כדי לחולל את המשבר הזה; החרדים הם היום בדיוק מה שהיו תמיד. ולכן, יהיה אשר יהיה הדבר שנשבר — לא הם שברו אותו.

ב. הסיבה האמיתית: ה"קונספציה"

והרב לוינשטיין לא הסתפק בכך. הוא הצביע ישירות על המקום שבו נולדה הבעיה באמת. הרבה לפני הטבח של שבעה באוקטובר, אימץ צה"ל תפיסה שכינה בגאווה "צבא קטן וחכם" — אותה "קונספציה" ידועה לשמצה — התיאוריה שישראל יכולה להישען על טכנולוגיה ועוצמת אש ולהסתפק בהרבה פחות לוחמים. מכוח אותה תיאוריה, קיצץ הצבא בכוחותיו שלו, שנה אחר שנה.

ההחלטה הזו — שהתקבלה במסדרונות מערכת הביטחון, לא בבתי המדרש — היא המקור האמיתי של המחסור של היום. במשך שנים, אותם אנשים ממש שקבעו את התפיסה קיצצו בשורות הצבא במתכוון. וכעת אותם מסדרונות ניצבים מול האומה ותובעים לדעת לאן נעלמו החיילים — ומצביעים, מכל הכיוונים, דווקא על הישיבות; על הציבור היחיד שלא קיבל את ההחלטה, ואף מעולם לא נכלל בשורות שאותן צמצמו.

ג. הצמצום שהצבא בחר בו

כדי להמחיש את הדבר, שב הרב לוינשטיין אל חייו שלו. הוא התגייס לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר במדינה חיו בערך מחצית מן האוכלוסייה היהודית של היום — ובאותן שנים, נזכר, העמיד הצבא ארבע־עשרה אוגדות מילואים. היום, עם כפליים מהאוכלוסייה, הוא מעמיד שש.

אפשר להתווכח כיצד סופרים ומודדים אוגדות מתקופה לתקופה. אך האמת שמאחורי המספר אינה נשענת כלל על חשבון האוגדות, משום שהצטמקות הצבא מעולם לא הייתה מקרית — היא הייתה מדיניות מכוונת, שנוהלה בגלוי במשך יותר מעשור. בשם תפיסת "צבא קטן וחכם", קיצצו מפקדי צה"ל עצמם בהתמדה ביחידות חי"ר ושריון, ושחררו עשרות אלפי אנשי מילואים צעירים יחסית מן השירות. הכוח לא הצטמצם מעצמו. הוא הוקטן, בכוונה תחילה, בידי אותם אנשים ממש שבנו אותו — וזהו, ולא הישיבות, מקור המחסור שהמדינה מנסה כעת בבהילות למלא.

והנה מה שהופך את מסע ההאשמה לכה קשה לקבלה. בכל אותן שנות קיצוץ, לא היו חרדים בצבא שאפשר היה לקצץ — וכפי שהעיר הרב לוינשטיין, אף הציונים־הדתיים כמעט שלא שירתו אז. הציבור שמאשימים אותו כעת במחסור מעולם לא היה חלק מן הכוח שצומצם מלכתחילה. אי אפשר לאבד חיילים שמעולם לא היו לך, ואי אפשר לתלות צמצום עצמי בציבור היחיד שעמד כולו מחוצה לו.

ד. הוא אינו לבד — והעובדות עמו

זו אינה דעתו הבודדת של איש אחד. העובדות הולכות ומצטברות זה זמן רב, וקולות ישרים נוספים — ובכללם מלב הצבא עצמו — אומרים בדיוק את אותו דבר.

הביטו במה שאירע בפועל לאחר שבעה באוקטובר, כאשר המדינה הייתה כביכול נואשת לכל חייל אחרון. לכל הפחות ארבעת אלפים חרדים שביקשו להתגייס נדחו ונשלחו הביתה. חרדים ששירתו כבר, והתנדבו לשירות מילואים בימים שלאחר הטבח, לא נקראו כלל. עשרות אלפי אנשי מילואים מכלל האוכלוסייה — ולפי דיווחים מסוימים, מאות אלפים — לא זומנו אף פעם אחת מאז פרוץ המלחמה, אף שהצבא מתעקש שהוא זקוק לחטיבות לוחמות נוספות. קצין קרבי מעוטר, אדם ששירת מאות ימים מאז שבעה באוקטובר, אמר זאת בריאיון משלו ללא היסוס: סיפור גיוס החרדים הוא הבל פוליטי, והצבא אינו סובל, באמת, ממחסור בכוח אדם.

כאשר אותו מוסד עצמו המכריז שהוא נואש לחיילים דוחה אלפי מתנדבים בפתח — המילה "מחסור" מתחילה לתאר משהו אחר לגמרי ממחסור. הרב לוינשטיין פשוט אזר את היושר לומר זאת בקול.

ה. הפירוד — והאיש שסירב לזרוע אותו

אך החלק במסרו הראוי לתשואות הגדולות מכול לא היה הנתונים. הוא היה כאבו.

הרב לוינשטיין דיבר בצער גלוי ומיוסר על המתחים שהולבו במכוון בין הציבור הציוני־דתי לציבור החרדי — וקרא לדבר בשמו: מישהו הצליח לתקוע טריז בינינו. ואז אמר דבר שאיש קטן ממנו לא היה מעז לומר. הנטל על כוחות המילואים, התעקש, לא יוקל אף במילימטר אחד, עד שיתחיל כאן תהליך המכבד ציבור שמנותק אידיאולוגית מן המדינה.

קראו זאת שוב, לאט, והתבוננו מי הוא האומר. ראש מכינה ציוני־דתי — שתלמידיו האהובים נושאים את הנטל הכבד ביותר של המלחמה הזו — קם וביקש לא שהחרדים ייכפו, לא שייענשו, לא שייגררו לשורה, אלא שיכובדו. הוא הביט בציבור שהוא חולק עליו בשאלות העמוקות ביותר, וסירב לתת שיהפוך לשעיר לעזאזל של כישלון שמעולם לא היה שלו.

ו. כך בונים גשר

והנה הלקח — לקח מלא תקווה באמת, בעונה שיש בה כה מעט מהם. על אף כל ההבדלים האמיתיים והעמוקים בין העולם החרדי לעולם הציוני־דתי — הבדלי השקפה שמעולם לא הסתרנו ולא נטשטש — מה שהרב לוינשטיין הדגים השבוע הוא בדיוק כיצד נראית אחדות אמיתית.

אחדות אמיתית מעולם לא הייתה עניין של הסכמה על הכול. היא מעולם לא הייתה עניין של צד אחד המוותר בשקט על עקרונותיו. היא עניינה יהודי המוכן לומר את האמת גם כאשר האמת אינה משרתת את צדו שלו. יהודי המסרב לתת לידיים ציניות להסית אח כנגד אח לשם רווח פוליטי של זולתו. יהודי המתעקש שציבור שהוא מתווכח עמו יזכה, בכל זאת, ליחס של כבוד ודרך ארץ. אילו נהגו כל מעצבי הוויכוח הזה כדרך שנהג ראש מכינה זה השבוע, לא היה הטריז שורד יום אחד — והגשר בין קהילותינו, שכה רבים עמלים כל כך לשרוף, היה נבנה מחדש אבן אחר אבן בסבלנות.

ז. יישר כוח

ולכן נאמר את הדבר שנאמר לעתים רחוקות מדי בין הצדדים הללו, ונאמרנו ללא שמץ של היסוס.

יישר כוח, הרב לוינשטיין. תודה. לא היית חייב לנו דבר, ואמרת את האמת בכל זאת. הייתה לך כל סיבה שבעולם להצטרף למקהלה, ובחרת תחת זאת להגן על יהודים שאינם שלך ולהתחנן לשלום בינינו. זהו קולו של אוהב ישראל אמיתי — וזהו בדיוק הקול שיקרב את כולנו, זה לזה, וליום שבו נעמוד סוף סוף יחד, מאוחדים, לקבל את פני משיח צדקנו.

יהי רצון שהקדוש ברוך הוא יזכה עוד רבים ממנהיגינו, בכל צד של כל מחלוקת, לאותו אומץ ולאותה אהבה — ויאחד את כל בניו באמת ובשלום, במהרה בימינו, אמן.

מקורות

ההצהרה שבמרכז המאמר

• ריאיונו של הרב יגאל לוינשטיין, ראש מכינת בני דוד בעלי, ברשת "גלי ישראל" — כי המחסור בחיילים אינו נגרם בשל הציבור החרדי, כי מקורו האמיתי בתפיסת "צבא קטן וחכם" (ה"קונספציה") שקדמה למשבר, וכי הנטל לא יוקל עד שיחל תהליך המכבד ציבור המנותק אידיאולוגית מן המדינה; וזכרונו כי צבא המילואים העמיד ארבע־עשרה אוגדות לאחר מלחמת יום הכיפורים (כשהאוכלוסייה הייתה מחצית מגודלה כיום ולא שירתו חרדים) לעומת שש כיום — כפי שדווח ב"יתד" וב־Yeshiva World News.

העובדות המאשרות זאת

• הצמצום המתועד של כוחות הלחימה של צה"ל בעשור האחרון תחת תפיסת "צבא קטן וחכם" — קיצוץ יחידות חי"ר ושריון ושחרור עשרות אלפי אנשי מילואים צעירים יחסית מן השירות; לכל הפחות ארבעת אלפים חרדים שביקשו להתגייס לאחר שבעה באוקטובר ונדחו; יוצאי צבא חרדים שהתנדבו למילואים ולא נקראו; עשרות אלפי אנשי מילואים שלא זומנו מאז שבעה באוקטובר אף שהצבא מצהיר על צורך בחטיבות נוספות; ועדותו הפומבית של קצין קרבי מעוטר כי נרטיב גיוס החרדים הוא פוליטי, וכי הצבא אינו סובל באמת ממחסור בכוח אדם.