Sign in Subscribe

"להד"ם": בית מרן הגר"א וייס מסיר את שמו מ"הציבור החרדי" — מפלגתו של תלמידו, הרב יהושע פפר

• 1 min read
"להד"ם": בית מרן הגר"א וייס מסיר את שמו מ"הציבור החרדי" — מפלגתו של תלמידו, הרב יהושע פפר

שלושה ימים לפני הבחירות פורסם מכתב מביתו של מרן הגאון רבי אשר וייס שליט"א, בעל ה"מנחת אשר" — מגדולי הפוסקים שבדור. המכתב, בחתימת בנו הרב יוסף בנימין וייס, נכתב במפורש לבקשת אביו ובשמו, והוא עוסק בשמועה כאילו בעל ה"מנחת אשר" תומך במפלגת "הציבור החרדי". התשובה ניתנת במילה החדה ביותר שיש באוצר ההלכתי לשקר: להד"ם — לא היו דברים מעולם. השמועה שקרית מיסודה, קובע המכתב; עצם הפרסום השקרי גרם למרן "צער וכאב רב"; מעורבות כזו "מעולם לא היה דרכו בכך"; וכל טוב יונעם "לשומעים לדעת תורה — מרנן ורבנן גדולי וצדיקי הדור שליט"א". מדוע זו פצצה? משום שבראש המועצה הרבנית של המפלגה עומד תלמידו המפורסם של מרן הגר"א וייס — הרב יהושע פפר — והלחישה שהרבי עומד אי-שם מאחורי התלמיד הייתה היסוד העמוק ביותר שהיה ל"ציבור החרדי". בית הרבי העלה עתה את התשובה על הכתב.

א. המכתב

וזה לשון המכתב במלואו:

הבהרת דברים

היות כי שורבב שמו של אאמו"ר מרן שליט"א בענין תמיכה במפלגת 'הציבור החרדי' —

נתבקשתי בשמו להבהיר ולהודיע בשער בת רבים כי הדברים אינם נכונים כלל ולהד"ם.

עצם הפרסום השקרי גרם לו צער וכאב רב, ובפרט שמעולם לא היה דרכו בכך.

ולשומעים לדעת תורה — מרנן ורבנן גדולי וצדיקי הדור שליט"א — יונעם כל טוב, ויערה ה' רוח טהרה ממרום על הכלל והפרט.

הק' יוסף בנימין ווייס בלאאמו"ר שליט"א

שימו לב לאומנות שבמילת הפתיחה. המכתב אינו אומר ששמו של מרן "הוזכר" או "צוטט". הוא אומר "שורבב" — הוגנב, הוחדר למקום שאינו שייך לו. המילה האחת הזו היא כל הסיפור: שם שנלקח, לא שם שניתן.

ב. מדוע דווקא השם הזה

כדי להבין מדוע המכתב הזה מרעיד את הקרקע, צריך להבין של מי השם שנלקח. מרן הגר"א וייס איננו רב של פוליטיקאים ואיננו רב של מגזר. בעל ה"מנחת אשר" הוא מן הפוסקים הנערצים ביותר בדור הזה — ראש כולל וגאב"ד, שתשובותיו וספריו נלמדים בבני ברק, בלייקווד ובישיבות ההסדר כאחד, הפוסק שאליו פונים בתי חולים, מוסדות ותלמידי חכמים מכל קהילה. מעמדו חוצה כל גבול בעולם התורה — וזה בדיוק מה שהפך את שמו לשמועה היקרה ביותר ש"הציבור החרדי" יכלה להחזיק בה.

והנה הקשר שהופך שמועה יקרה לשמועה הרסנית. בראש המועצה הרבנית של "הציבור החרדי" — הדמות המעניקה למפלגה את כל יומרתה ללגיטימציה תורנית — עומד הרב יהושע פפר, הידוע זה שנים כתלמיד קרוב של מרן הגר"א וייס. אין זו הגדרה שלנו; זו ידיעה ציבורית פשוטה. כאשר ראיינה העיתונות החרדית את הרב פפר השבוע ממש, הזכיר המראיין את מרן הגר"א וייס כרבו כדבר המובן מאליו — ושאל את השאלה המתבקשת: היכן עומד הרבי? תשובתו של הרב פפר, מוקלטת ומתועדת, ימים לפני המכתב הזה: "נו קומנט" — בתוספת שאין הוא גורר רבנים שאינם מעוניינים להתערב.

מכתב הבן, הנושא את תאריך היום שלמחרת, עונה על השאלה שהתלמיד נמנע מלענות עליה. והתשובה היא להד"ם.

ג. ארכיטקטורת הלחישות — וקריסתה

עקבו אחר השיטה, כי היא כל המצע הרבני של "הציבור החרדי". המפלגה לא הציגה כמעט שום סמכות תורנית ציבורית העומדת מאחוריה. מה שהיא הציגה, בריאיון אחר ריאיון, הוא לחישות. באותו ריאיון עצמו טען הרב פפר שרבנים בבני ברק מסכימים עמו בסתר — אחד מהם, סיפר, אמר לו שאינו יכול לומר זאת בפומבי כי "ירדפו אותי מבני ברק". הרב האחד שכן תמך במפלגה בפומבי הבטיח למאזינים שרבנים גדולים ממנו תומכים בה — בפרטיות. תמיד בפרטיות. טענת "הציבור החרדי" בפני הבוחר החרדי מעולם לא הייתה "הנה הגדולים העומדים אתנו". היא הייתה "הגדולים מסכימים אתנו בסתר ופוחדים לומר זאת" — טענה שמעצם טיבה לעולם אינה ניתנת לבדיקה.

אלא שהשבוע נבדקה הלחישה המרומזת הגדולה מכולן. ל"רבנים הגדולים" האלמוניים שעליהם נלחש הייתה כתובת מתבקשת אחת במוחו של כל מאזין: הפוסק הנודע בעולם כולו, שתלמידו שלו יושב בראש "הציבור החרדי". ומן הכתובת ההיא הגיע עתה מכתב חתום הקובע שהטענה שקרית מיסודה, שלא היו דברים מעולם, שמעולם לא היה דרכו בכך — ושעצם הפצת השמועה גרמה למרן צער. סמנו היטב את הפרט האחרון: בעל ה"מנחת אשר" לא היה אדיש לכך ששמו נלחש אל תוך המפלגה הזו. הוא כאב את זה. ארכיטקטורת הלחישות לא רק שלא השיגה את תמיכתו; היא פצעה אותו. ושיטת קמפיין הפוצעת את הגדול עצמו שבשמו היא נופפת — אמרה לכם הכול על יחסה לדעת תורה.

והמכתב עושה עוד דבר אחד, בשקט ובדייקנות. הוא אינו מסתיים בהכחשה. הוא מסתיים בברכה — "לשומעים לדעת תורה, מרנן ורבנן גדולי וצדיקי הדור שליט"א". בשבוע של מכתב הגרא"י פינקל ומכתב הגר"א נבנצל — שום קורא אינו זקוק למפה. ביתו של בעל ה"מנחת אשר" הצביע בדיוק אל הכיוון ש"הציבור החרדי" קיימת כדי להצביע ממנו והלאה.

ד. "אנחנו מרגישים אחריות" — המבחן שהם קבעו ונכשלו בו

ועתה להתנהלות "הציבור החרדי" עצמה בימים האחרונים האלה, כי היא משלימה את התמונה.

באותו ריאיון שלפני הבחירות נשאל הרב פפר את השאלה שכל בוחר ימני שואל: כשהסקרים במקום שבו הם נמצאים — האם תגלה המפלגה אחריות ותפרוש לפני יום הבחירות, במקום לשרוף קולות ימין מתחת לאחוז החסימה? תשובתו נשענה על אמת-המידה עצמה שבה עומדת עתה "הציבור החרדי" מורשעת: "אנחנו מרגישים אחריות. אנחנו באמת אנשי ימין." התחייבות לפרוש, לעומת זאת, סירב לתת — ההחלטה, אמר, בידי היו"ר.

היו"ר החליט מאז. עם סקר i24NEWS/דיירקט פולס המציב את "הציבור החרדי" מתחת לאחוז אחד — לא קרוב לאחוז החסימה, לא בהישג ידו, אלא בשבריר ממנו — ועם ראש הממשלה הפועל אישית להביא לפרישתה למען הגוש, הודיע מוטי לייטנר: "אנחנו לא פורשים. רצים בכל הכוח קדימה... נהיה הפתעת הבחירות." גם קולות אוהדים בעיתונות החרדית מתחננים בכתב ש"הציבור החרדי" חייבת לפרוש — עכשיו. היא לא תפרוש.

אז שייאמר החשבון בפשטות, באוצר המילים של "הציבור החרדי" עצמה. מתחת לאחוז אחד, כל קול וקול שיוטל ל"ציבור החרדי" ביום שלישי הוא קול הנגזל מן הציבור החרדי, נמנע מן המפלגות העומדות תחת גדולי ישראל, ומושלך מתחת לאחוז החסימה — בחשבון הגושים הצמוד ביותר שידענו. "אנחנו מרגישים אחריות; אנחנו באמת אנשי ימין" היה הסטנדרט שהכריזו על עצמם כשהשאלה הייתה תיאורטית. עכשיו השאלה אמיתית, הסקרים חד-משמעיים, ראש הממשלה עצמו ביקש — והאחריות התאדתה. מפלגה שנבנתה על ההאשמה שאי אפשר לתת אמון בהנהגה החרדית הדגימה, בשבוע האחרון שלה, מה בדיוק שווה המילה שלה עצמה.

ה. המסלול — ומה שהגדולים הבינו מאז ומעולם

נותר לומר מילה על הרב פפר עצמו, ונאמר אותה בזהירות שקוראינו מצפים לה — כי הוא נותר אחינו, ואיננו מתיימרים לקרוא נשמתו של שום אדם; הפנקס ההוא שייך לשמים בלבד.

אבל המסלול המתועד ראוי לעיון מפוכח, כי אין הוא צדדי לסיפור הזה. קורות חייו המפורסמים של הרב פפר רושמים את הדרך: תארים במשפטים מן האוניברסיטה העברית, התמחות בבית המשפט העליון, הוראה באוניברסיטה העברית ובמרכז הבינתחומי בהרצליה, עמידה בראש חטיבת "חרדים" של קרן זרה. כל אחת מן התחנות האלו — חוקית ומכובדת. וכל אחת מהן היא בדיוק המסדרונות שמפניהם הזהירו גדולי כל דור ודור — לא מפחד מן הדעת, אלא מתוך ראיית הנולד שמבקרינו לעגו לה תמיד כפרנויה: שמוסדות נושאים השקפות עולם, שהשקפות עולם מעצבות מחדש נאמנויות, ושיהודי בן תורה הקובע את ביתו האינטלקטואלי באקדמיה ובבית משפטה של המדינה החילונית — יתחיל עם הזמן, ובכל הכנות, למדוד את עולם התורה בסרגל של המדינה במקום להפך. כל המצע של "הציבור החרדי" — ההתעקשות שיש לעצב מחדש את הציבור החרדי לפי מפרטי המדינה, נגד פסיקת גדוליו שלו — הוא הסרגל ההוא, אחוז ביד חרדית.

איננו צריכים לנחש לאן הובילה הדרך. יש בידינו מדידה כתובה, מן היד המוסמכת ביותר בעולם לבצעה. הרבי שלו חב הרב פפר את תורתו קבע, באמצעות בנו, בכתב: שהמפעל המתנוסס תחת דגל תלמידו נבנה על טענה אודותיו שלא הייתה ולא נבראה, שמעולם לא הייתה דרכו, ושגרמה לו צער — והפנה את הציבור, באותה נשימה, אל מרנן ורבנן גדולי הדור. כאשר מפעלו של תלמיד נמדד בעטו של רבו שלו ונמצא רחוק כל כך מן הבית — שום פרשנות נוספת מאתנו אינה נדרשת. נאמר רק את שהמסורה מחייבת אותנו לומר: דרך החזרה לעולם אינה נעולה, בית מדרשו של רבו עומד היכן שעמד תמיד, ואיש — ופחות מכולם הבית שכתב את המכתב הזה בצער גלוי ולא בכעס — לא יקבל את שובו אלא בשמחה.

ו. שלושה מכתבים, שבוע אחד, הוראה אחת

צעדו אחורה וראו את השבוע בשלמותו. ראש ישיבת מיר כתב שהתומך במפלגות שאינן הולכות אחר הדרכת החכמים נמנה עם מחטיאי הרבים. זקן הפוסקים, הגר"א נבנצל, כתב — בנקיבת שמם של מרן הגר"ד לנדו ומרן הגרמ"ה הירש — שח"ו להצביע למפלגות שאין גדולי הדור תומכים בהן, והעמיד את חלקו שלו לעולם הבא על ההוראה. ועתה, מביתו של בעל ה"מנחת אשר": השם האחד שמסע הלחישות של "הציבור החרדי" נזקק לו יותר מכול — מוסר בכתב, במילה להד"ם — ועם ברכה המכוונת אל השומעים לגדולים.

כל התיק הרבני של המערערים היה שהגדולים מסכימים בסתר ואינם מעזים לומר. השבוע הועמדה הטענה למבחן בכתובת הגבוהה ביותר שאי פעם רמזה אליה, והתשובה חזרה חתומה: לא היו דברים מעולם. מה שנותר, אחרי הלחישות, הוא מה שהיה שם תמיד בגלוי — הוראתם הכתובה, הציבורית, החוזרת של גדולי ישראל: ביום שלישי, ט"ז במרחשוון, ציבור התורה מצביע למפלגות העומדות תחת מרות החכמים — גימ"ל וש"ס, כל ציבור כהוראת גדוליו. לא מפני שלחישות אומרות כך. מפני שהגדולים אומרים — במכתבים שכל אחד יכול לקרוא, על חתימות שאיש אינו יכול להכחיש.

יהי רצון שישמור הקב"ה את כבודו של בעל ה"מנחת אשר" ושל כל הגדולים ששמם נישא לשווא בשעה הזו, ישיב כל תלמיד תועה אל שולחן רבו בשמחה, יערה — כלשון מכתב השבוע — רוח טהרה ממרום על הכלל ועל הפרט, ויביאנו במהרה אל היום שבו כל ישראל עומדים מאוחדים מאחורי חכמיהם לקבל את פני משיח צדקנו — במהרה בימינו, אמן.

מקורות

המכתב

  • מכתב "הבהרת דברים" של הרב יוסף בנימין וייס, בנו של מרן הגאון רבי אשר וייס שליט"א (קהילת חיי נפש, ירושלים), מתאריך י"א במרחשוון תשפ"ז — שנכתב, כלשונו, לבקשת אביו ובשמו: שטענות התמיכה במפלגת "הציבור החרדי" "אינם נכונים כלל ולהד"ם"; שעצם הפרסום השקרי גרם לו "צער וכאב רב"; ש"מעולם לא היה דרכו בכך"; וברכת הסיום לשומעים לדעת תורה, מרנן ורבנן גדולי וצדיקי הדור — מובא בצילום לעיל במלואו.

"הציבור החרדי" וטענותיה הרבניות

קורות החיים

הזיקה המבנית למאמרים אחרים בסדרה

  • "'אין לתמוך במפלגות שאינן הולכות אחר החכמים': ראש ישיבת מיר, חמישה ימים לפני הבחירות" — המכתב הראשון של השבוע.
  • "'חלקי עמם בזה ובבא': זקן הפוסקים מעמיד את חלקו לעולם הבא על ההצבעה ביום שלישי" — המכתב השני.
  • "האידיוטים השימושיים של 'הציבור החרדי'" — בחינתנו המלאה את המפלגה, מממניה ותכניתה.
  • "מדוע החרדים שומעים לרבניהם?" — אמונת החכמים שמסע הלחישות נבנה כדי לעקוף.
  • "השאלה המרכזית — נענתה" — יש לנו גדולים היום; הם ענו, בכתב, שלוש פעמים השבוע.