"חלקי עמם בזה ובבא": זקן הפוסקים הגאון רבי אביגדר נבנצל מעמיד את חלקו לעולם הבא על ההצבעה ביום שלישי

ארבעה ימים לפני הבחירות יצא מכתב בכתב ידו מן העיר העתיקה בירושלים. כותבו הוא זקן הפוסקים, הגאון רבי אביגדר נבנצל שליט"א — רב העיר העתיקה, חברותא של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל למעלה מארבעים שנה, ורבם של דורות של תלמידים מן הציונות הדתית בישיבות שעל יד הכותל. במכתבו הוא מתאר את רדיפת בני התורה בידי השלטונות, מורה לכל יהודי שיש בו יראת שמים להצביע ביום שלישי אך ורק לרשימה שעליה הורו גדולי הדור — ואז עושה דבר שמנהיג תורני עושה רק בשעות החמורות ביותר: הוא מתחייב שכל העוזרים והמסייעים — חלקם עמו, בעולם הזה ובעולם הבא. צדיק בן תשעים ואחת הניח את חלקו שלו בעולם הבא על השולחן. ראוי להבין היטב מי המדבר, ומדוע.

א. מי הכותב — הרב ששייך לכולם

הרב אביגדר נבנצל איננו איש מפלגה, ואיש בישראל לא יוכל לטעות בו ככזה. יליד תרצ"ה (1935), הוא משמש זה עשרות שנים כרב העיר העתיקה בירושלים — הרובע היהודי שנבנה מחדש סביב החורבה ובית הכנסת הרמב"ן, רבנות שנשא עד שמסרה לבנו — והוא נותר זקן הרובע, מתפלל ומלמד בטווח ראייה ממקום המקדש. למעלה מארבעים שנה היה חברותא של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל — פוסק הדור, הנערץ בכל מחנה ללא יוצא מן הכלל — ולימד בישיבת מיר בירושלים. ספריו, המנויים על נייר המכתבים של המכתב הזה עצמו — "יצחק יקרא", "מציון מכלל יופי", השיחות לחמשה חומשי תורה — מונחים על מדפים בבני ברק ובישיבות ההסדר כאחד.

והנה מה שעושה את הקול הזה לשונה מכל קול אחר בבחירות האלו: זה עשרות שנים משמש הרב נבנצל כראש ישיבה בכיר בישיבת נתיב אריה וכמגיד שיעור בישיבת הכותל — ישיבות הדגל של העולם הציוני-דתי, הניצבות על רחבת הכותל ממש. התלמידים הממלאים את שיעוריו חובשים כיפות סרוגות ומשרתים בצבא. הוא, במלוא מובן המילה, רב השייך לכל כלל ישראל — וזו בדיוק הסיבה ששום קורא ישר אינו יכול לבטל את המכתב הזה כפוליטיקה מגזרית.

ועוד עובדה ביוגרפית אחת, והיא איננה פרט שולי. אביו של הרב נבנצל, ד"ר יצחק נבנצל, שימש כמבקר המדינה של ישראל שלושים ושלוש שנים — מדור המייסדים של המדינה ועד 1981 — מעובדי הציבור הנאמנים ביותר שידעה המדינה מעולם. רב העיר העתיקה איננו זר למוסדות מדינת ישראל; הוא בנו של האיש שביקר אותם. כאשר האיש הזה פותח את מכתבו במילים "בני התורה נרדפים ע"י השלטונות" — השלטונות שמשפחתו שלו שירתה בהצטיינות — אין זו פולמוסנות. זו עדות, מפי עד ששום בית דין אינו יכול לפסול.

ב. המכתב

וזה לשון המכתב במלואו:

כאשר בני התורה נרדפים ע"י השלטונות, וכבודם מושפל זה זמן רב, והם נזר הבריאה מקיימי העולם, הממיתים עצמם באהלה של תורה, וגזירות מתחדשות על לומדי התורה ועל שמירת הדת.

מקרב לב אבקש מכל החרדים לדבר ד', ומכל מי שיש בו יראת שמים ואהבת תורה, להצביע ביום שלישי הבא על"ט, אך ורק לרשימת יהדות התורה ג', שבזה נעשה קידוש שם שמים וכבוד התורה ולומדיה, ואין להשתמט מזה בשום אופן.

וח"ו להצביע למפלגות שאין גדולי הדור תומכים בה, וכאשר הורו מרן הגר"ד לנדו שליט"א, ומרן הגרמ"ה הירש שליט"א.

וכל העוזרים ומסייעים, חלקי עמם בזה ובבא, וח"ו להיפך.

ונזכה להרמת קרן התורה וקרנם של בני התורה, ולהרבות כבוד שמים, עד יבוא לציון גואל בב"א.

ג. "החרדים לדבר ד'" — הוא פנה אלינו בפסוק של שמנו

לפני ההוראה, שימו לב אל הפנייה — כי הרב בחר אותה בדייקנות של פוסק. הוא פונה אל "כל החרדים לדבר ד'" — החרדים אל דברו. אין זו תווית מפלגתית. זהו הפסוק שממנו יורד שמו של ציבורנו עצמו: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ" (ישעיהו סו, ה); ושני פסוקים קודם לכן מכריז הקב"ה אל מי יביט: אל עני ונכה רוח — "וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (ישעיהו סו, ב).

להיות חרדי, במילים אחרות, מעולם לא היה עניין של לבוש או של שכונה. זו הגדרה: היהודי החרד מפני דבר ה' — ולפיכך כופף את רצונו שלו בפני נושאיו, החכמים. מכתבו של הרב אינו רק משתמש בשם; הוא מקיים את ההגדרה. הוא קורא אל החרדים אל הדבר, ואז אומר להם כיצד נראית חרדת הדבר ביום שלישי הזה: לעמוד היכן שעומדים גדולי הדור. הפנייה וההוראה — מחשבה אחת הן.

ותיאורו בפתיחה את בני התורה — "נזר הבריאה מקיימי העולם" — גם הוא אינו מליצה אלא מובאה: "אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי" (ירמיהו לג, כה, כדרשת חז"ל). אלה שהמדינה קוראת להם נטל — הנביא קורא להם הסיבה שהעולם עומד. הרב פשוט רושם את חשבונו של הנביא במקום את חשבונו של האוצר.

ד. הפסק שמאחורי הפתק

קוראי במה זו כבר פגשו את עטו של הרב נבנצל, ואת שני המכתבים יש לקרוא יחד. לפני חודשים פרסמנו את פסקו של זקן הפוסקים על הגיוס עצמו — שאף בחור שאינו לומד אסור לו להתגייס. בשעה שכל מסע הכפייה של המדינה נשען על מיון יהודים ל"לומדים אמיתיים" הראויים להגנה ולכל השאר המופקרים ללקיחה — רב העיר העתיקה דחה את המיון משורשו: הצבא, כפי שהוא, אינו מקום לשום ירא שמים, ונשמתו של יהודי אינה מופקעת משום ששטייגן שלו חלש.

ועתה בא המכתב הזה, והוא אותו פסק עצמו המובל אל תחנתו הבאה. הרב שסירב למסור בחור אחד למגייסים — מורה עתה על הפתק המגן עליהם; כי השעה דורשת זאת. שורות הפתיחה שלו הן תקציר בן פסקה אחת של התיק שבמה זו תיעדה כל השנה: בני תורה "נרדפים ע"י השלטונות" — המעצרים בלשכות הגיוס, העיכובים בנתב"ג, ארבעים ושישה שנלקחו בשבת אחת, התפילין שנמנעו מאחורי שערי הכלא; כבודם "מושפל זה זמן רב" — רטוריקת ה"פרזיטים", הצעקות ביציע הכנסת, עלילות הסטטיסטיקה המאושרות בחותמת; "גזירות מתחדשות" — קיצוצי התקציבים, סנקציות המעונות, שלילות סעיף 46, רישומי התלמידים. לכל ביטוי בפתיחתו יש תאריך ומקור בארכיון שלנו. זקן הפוסקים אינו כותב פוליטיקה. הוא כותב פסק לתועלת בשעת רדיפה: זה מה שהגנת התורה דורשת מכל יהודי שבידו פתק.

ה. הכפיפות — גם לפוסקים יש פוסקים

ועתה שימו לב למשפט המאלף ביותר במכתב, המסתתר בגלוי. הרב נבנצל — פוסק בשיעור קומה עולמי, שכל זכות בידו לדבר בשם עצמו — אינו משעין את ההוראה על סמכותו שלו. הוא מעגן אותה במפורש: ח"ו להצביע למפלגות שאין גדולי הדור תומכים בהן — "וכאשר הורו מרן הגר"ד לנדו שליט"א, ומרן הגרמ"ה הירש שליט"א".

מבקרינו עמלים זה חודשים לטעון ש"דעת תורה" היא סיסמה שמנופפים בה עסקנים ואנשי מפלגה, המגייסים גדולים רחוקים לצרכיהם. הנה התשובה, בכתב ידו של צדיק. רב בן תשעים ואחת מן העיר העתיקה — מחוץ לכל מנגנון מפלגתי, שאינו מועסק בידי שום מערכת, נערץ בקהילות המצביעות אחרת ממש — מתיישב עם עט ומצביע, מעצמו, על אותם שני שמות: רבי דב לנדו ורבי משה הלל הירש. כך פועלת המסורה באמת, וכך פעלה מעולם: גם לגדולים יש גדולים; גם פוסקים כפופים לגדולי הדור. ההיררכיה שמבקרינו מכנים מלאכותית היא פשוט שלשלת סיני, הפועלת בדיוק כפי שפעלה בכל דור — והנה היא פועלת בדיו כחול, על נייר מכתבים, לנגד עינינו.

ו. הערבות — והמילה "להשתמט" חוזרת לבעליה

ואז המשפט שצריך לעצור כל קורא: "וכל העוזרים ומסייעים, חלקי עמם בזה ובבא, וח"ו להיפך".

הבינו מה מוצע כאן. חלקו של צדיק בעולם הבא הוא יבול של תשעים ואחת שנים — של חיי תורה בעיר העתיקה, של ארבעה עשורים של חברותא עם הגרש"ז, של שיעורים לאין מספר למרגלות הר הבית. זהו הקניין האחד ששום ממשלה אינה יכולה לשלול, שום בית משפט אינו יכול להקפיא, ושום רשות מסים אינה יכולה להפקיע. והרב הניח אותו על השולחן כערבון, וקשר עצמו בשותפות עם כל יהודי שיעמוד עם התורה ביום שלישי. גדולים אינם מוציאים מטבע כזה על בקשות של יום-יום. העובדה שדן את השעה הזו כראויה לו אומרת לכם, יותר מכל ניתוח שנוכל לכתוב, כיצד שוקל זקן הפוסקים את מה שמונח על הכף.

ועוד מילה אחת, כי הרב הפך בשקט את אוצר המילים של המדינה על פיו. שנה שלמה מכנה מכונת האכיפה את בנינו "משתמטים". בא רב העיר העתיקה ופוסק: הקלפי היא חובה — קידוש שם שמים — "ואין להשתמט מזה בשום אופן". הנה, אומר הזקן, ההשתמטות היחידה הפתוחה בפני יהודי השבוע: ההשתמטות מן החובה לעמוד, בשקט וכחוק, על כבודה של תורה. הבחורים בבתי המדרש אינם משתמטים; הם על משמרתם. היהודי שיישאר בביתו ביום שלישי — הוא הנוטש את שלו.

ז. שני ניירות מכתבים, הוראה אחת

הניחו את המכתב הזה לצד זה שפרסמנו אתמול, כי יחד הם מצטרפים לתמונת השבוע השלמה. מלב עולם הישיבות: ראש ישיבת מיר, העומד בראש הישיבה הגדולה בעולם, כותב על שעת שמד ומזהיר מפני כל מפלגה שאינה הולכת אחר החכמים. ועתה מן העיר העתיקה: זקן הפוסקים — איש הגשר של הדור, רבם של חרדים וציונים-דתיים כאחד, בנו של מבקר המדינה — כותב את אותה שעה, את אותה הוראה, את אותם שני שמות, וחותם בעולם הבא שלו. המועצת וזקן ישיבות הכותל; מיר ובית הכנסת הרמב"ן; כתב ידם של שני אנשים בעשור העשירי לחייהם, שאין להם מה להרוויח ואין להם ממי לירוא. שום עסקן לא ארגן את המפגש הזה. השעה ארגנה.

ועמדתנו שלנו ידועה לקוראינו, ואנו שבים ומציגים אותה כפי שנתנוה הגדולים: ביום שלישי, ט"ז במרחשוון, הוראת גדולי ישראל — מרן הגר"ד לנדו ומרן הגרמ"ה הירש בראשם — היא להצביע למפלגות העומדות תחת מרות החכמים, גימ"ל וש"ס, כל ציבור כהוראת גדוליו. והרב נבנצל אמר לנו עתה מה הפתק הזה בפנקסם של שמים: קידוש השם, הגנה על בני התורה הנרדפים, ושותפות — מילתו שלו, ערבותו שלו — עם רב העיר העתיקה עצמו, בעולם הזה ובעולם הבא.

"שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ." הוא קרא לנו בשמנו. הלוואי ונענה לו — ויהי רצון שירים הקב"ה את קרן תורתו וגאון נושאיה, ישבית כל גזירה, ויביאנו, חרדים ושמחים, לקבל את פני משיח צדקנו — במהרה בימינו, אמן.

מקורות

המכתב

• מכתבו בכתב ידו של הגאון רבי אביגדר נבנצל שליט"א, רב העיר העתיקה בירושלים, על נייר המכתבים האישי שלו, עם תעתיק עברי — מובא בצילום לעיל במלואו: רדיפת בני התורה, הקריאה להצביע ביום שלישי אך ורק לרשימת ג', האזהרה מפני מפלגות שאין גדולי הדור תומכים בהן "וכאשר הורו מרן הגר"ד לנדו שליט"א ומרן הגרמ"ה הירש שליט"א", וההתחייבות — "חלקי עמם בזה ובבא".

מעמד הכותב

• קורות חייו של הרב נבנצל: יליד תרצ"ה (1935); רב העיר העתיקה בירושלים (ברבנות ירשו בנו, הרב חזקיהו נבנצל); חברותא של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל למעלה מארבעים שנה; מגיד שיעור בישיבת מיר בירושלים; ראש ישיבה בכיר בישיבת נתיב אריה ור"מ בישיבת הכותל; רב בית הכנסת הרמב"ן; מחבר "יצחק יקרא", "מציון מכלל יופי" ושיחות לחמשה חומשי תורה (כמנוי על נייר המכתבים); בנו של ד"ר יצחק נבנצל, מבקר המדינה, 1948–1981.

הפסוקים וחז"ל

• ישעיהו סו, ב; סו, ה — "וחרד על דברי"; "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו" — מקור השם "חרדים"; ירמיהו לג, כה כדרשת חז"ל — ברית התורה המקיימת שמים וארץ.

הזיקה המבנית למאמרים אחרים בסדרה

• "זקן הפוסקים הרב אביגדר נבנצל: גם בחור שאינו לומד — אסור לו להתגייס" — הפסק שהמכתב הזה הוא המשכו.
• "'אין לתמוך במפלגות שאינן הולכות אחר החכמים': ראש ישיבת מיר, חמישה ימים לפני הבחירות" — המכתב המקביל, מלב עולם הישיבות.
• "מדוע החרדים שומעים לרבניהם?" — אמונת החכמים שהמכתב הזה מדגים מן הצמרת.
• "השאלה המרכזית — נענתה" — יש לנו גדולים היום, הפוסקים על מציאות של היום; הנה עוד אחד, בכתב ידו.
• "חוק אחד לישיבה, חוק אחר לכל השאר" ו"רק מילאנו פקודות" — הרדיפה שפתיחת המכתב מסכמת, מתועדת סעיף סעיף.