מפלגה חדשה משתמשת בשם שלנו, בקולות שלנו ובבנים שלנו. מי שמריע הכי חזק הם אלה שרצו לשבור את עולם התורה כבר שבעים שנה. ואת הסרט הזה כבר ראינו.

לפני שמתחילים, צריך לומר דבר אחד בבירור. המאמר הזה אינו עוסק באף אדם מסוים ב"ציבור החרדי". אנחנו מאמינים שרובם מתכוונים לטוב. חלקם נושאים כאב אמיתי, וכתבנו על הכאב הזה בעצמנו, בדפים שלנו. המאמר הזה עוסק במשהו אחר. הוא עוסק בדרך שבה קבוצה של אנשים כנים מנוצלת: על ידי הקמפיין נגד עולם התורה, על ידי התקשורת שבנתה את הקמפיין הזה, ועל ידי תורמים מהמפלגה היחידה בישראל שהפכה את גיוס החרדים לקריירה שלמה.

יש שם ישן לאנשים כנים שבסופו של דבר משרתים את מטרותיהם של אלה שבזים להם. לא בחרנו בו כדי להיות אכזריים. בחרנו בו משום שעד סוף המאמר תראו שהוא מתאים, ומשום שההיסטוריה שלנו עצמנו מראה, בבהירות כואבת, לאן הדרך הזו מובילה.

חלק א' — מה הופך חרדי לחרדי?

המפלגה קוראת לעצמה "הציבור החרדי". זה אפילו לא השם החוקי שלה. השם הרשום אצל רשם המפלגות הוא "למען אחיי – מפלגת כלל ישראל". "חרדי" הוא המותג שעל הכרזה. אז לפני שניתן למישהו ללבוש את המילה הזו, בואו ניזכר מה היא אומרת.

תשכחו מהכובע. תשכחו מצבע החולצה. להיות חרדי מסתכם בשלושה דברים.

אתה חי בתוך המסורה. השרשרת ממשה רבינו ועד אלינו מעולם לא נקטעה. היא לא דעה אחת מבין רבות. היא היסוד כולו. רעיונות חדשים, "איזמים" חדשים, קולות חדשים מחוץ לשרשרת הזו, אין להם זכות הצבעה בשאלה מה הקב"ה רוצה מאיתנו.

אתה חי על פי גדולי ישראל. לכל דור יש מנהיגים, והתורה אומרת לנו "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז, י"א). רש"י אומר: אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל. אדם שהולך אחרי הגדולים כשהוא מסכים איתם, ומחפש רבנים חדשים כשהוא לא מסכים, אינו הולך אחרי הגדולים. הוא הולך אחרי עצמו.

אתה חי למען התורה. יראת שמים היא קנה המידה של החיים. לימוד תורה הוא הדבר הגבוה ביותר שיהודי יכול לעשות. הקהילה שלנו כולה בונה את חייה סביב האמונה הזו, וחיה את החיים האלה בשמחה, משום שאנחנו באמת מאמינים שזה מה שמגן על כלל ישראל.

ליטאי, חסידי, ספרדי. ירושלים או לייקווד. שום דבר מזה אינו המבחן. שלושת אלה הם המבחן. אם אתה מחזיק בהם, אתה חלק ממשפחה בת 3,500 שנה. אם אתה מרפה מהם, אולי אתה עדיין נראה חרדי, אבל יצאת מחוץ למה שהמילה הזו אומרת.

חלק ב' — האם "הציבור החרדי" עומד במבחן?

בואו נהיה הוגנים ונשפוט אותם לפי המילים שלהם עצמם. כל מה שכתוב כאן לקוח מהאתר שלהם או ממה שראשיה אמרו בפומבי.

המסורה. המפלגה אומרת שהעיקרון המנחה שלה הוא "לקחת אחריות ולהתמודד עם האתגרים ישירות, במקום להתחפר במאבקים חסרי סיכוי נגד המציאות". שימו לב למילה הזו: מציאות. למה הם קוראים "מציאות"? לפסיקות בג"ץ. לצווי המעצר נגד בחורים. לתקציבי הישיבות שהוקפאו. במילים אחרות, כל מתקפה על עולם התורה היא עכשיו פשוט "מציאות", עובדת חיים שצריך לקבל, וכל מי שממשיך להילחם בה הוא טיפש. זה כל המסר, והוא בדיוק הפוך מהאמת. אף אחד מהדברים האלה אינו עובדת חיים. כל אחד מהם הוא החלטה שבן אדם קיבל. שופט חתם על פסק הדין. פקיד חתם על הצו. שר הקפיא את התקציב. וכל מה שאדם החליט, אדם יכול גם להפוך: בחוק חדש, בממשלה חדשה, או פשוט בסירוב להיכנע עד שהם יתייאשו. גדולי ישראל שלנו תמיד הבינו זאת. כשבן גוריון אמר לחזון איש שהמדינה החילונית היא המציאות החדשה ושעולם התורה יצטרך לפנות לה את הדרך, החזון איש לא קיבל זאת. הוא ענה במשל המפורסם של העגלה המלאה והעגלה הריקה: העגלה שנושאת תורה אינה זזה הצידה בשביל זו שלא נושאת כלום. הוא לא התייחס לכוחו של בן גוריון כאל "מציאות". הוא התייחס אליו כאל ניסיון. שבעים שנה אחר כך, מי צדק? מפלגה שאומרת לכם להפסיק להילחם כי המאבק "לא מציאותי" אינה מלמדת אתכם ריאליזם. היא מלמדת אתכם כניעה, וקוראת לזה בגרות.

ומה ה"אחריות" שלהם נותנת לנו בפועל? המפלגה אומרת לכם בעצמה. במצע שלה, לא פעם אחת אלא פעמיים, בשני פרקים נפרדים, היא מסבירה ששליחת עוד חרדים לשירות "עשויה לזכות בקבלה מצד הציבור הישראלי הרחב ומצד הרשויות המשפטיות". קראו את זה לאט, כי זו כל העסקה במשפט אחד. אנחנו נותנים להם את הבנים שלנו. בתמורה אנחנו מקבלים את ה"קבלה" שלהם. זו העסקה. עכשיו שאלו את עצמכם: מי עומד בצד השני של העסקה הזו? מי זה שסוף סוף "יקבל" אותנו אם נמסור את הבנים שלנו? אותה תקשורת ואותו ציבור שבילו שנים בהפיכת המילה "חרדי" לקללה. אותם בתי משפט שקרעו כל הסכם שאי פעם חתמנו עליו: ב-2012, ב-2017, ב-2024. המפלגה מבקשת מכם לשלם את המחיר הגבוה ביותר שאב יהודי יכול לשלם, כדי לקנות את אישורם של אותם אנשים ממש שתוקפים אותנו. ואין שום ערובה שהאישור בכלל יגיע. זו לא עמידה מול המדינה מעמדה של כוח ואמירה: "הנה מה שהתורה דורשת, בואו תפגשו אותנו שם". זו כניסה לבית של המדינה, בתנאים של המדינה, בתקווה שהם יחבבו אותנו מספיק כדי להפסיק לפגוע בנו. לסבים שלנו היה לזה שם. קוראים לזה: אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם. התורה מעולם לא אמרה לנו לעשות דבר כזה.

גדולי ישראל. זה המבחן שמכריע הכל, וכאן המפלגה נכשלת לאור היום. אף ראש ישיבה של ישיבה מוכרת לא תמך בהם בשמו. אף אדמו"ר. אף חבר באף מועצת גדולי התורה. בהשקה בבית שמש ב-23 באוגוסט נשאל היו"ר מוטי לייטנר אילו רבנים עומדים מאחוריו. הוא אמר שהשמות "ייחשפו בהמשך". שבועות אחר כך הוא אמר ל"כיכר השבת" ש"במקום 150 רבנים אנחנו רואים רשימה מצומצמת יותר" משום שרבים "חששו", ושתומכיו "בחרו שלא להכריז על תמיכתם בפומבי". תחשבו מה זה אומר. דעת תורה שלא מוכנה לחתום בשמה אינה דעת תורה. כל העניין של דעת תורה הוא שגדול קם מול הציבור ולוקח אחריות.

אבל זה גרוע יותר משתיקה. בראש הוועדה הרבנית של המפלגה עומד הרב יהושע פפר. הוא גם המנהל בשכר של החטיבה החרדית בקרן תקווה, קרן אמריקאית שהחומרים שלה עצמה מתארים את תפקידו כבניית "תשתית רעיונית לשילוב החרדים בחיים הציבוריים בישראל". בהשקה, כפי שדיווח "טיימס אוף ישראל", הוא אמר לקהל שחרדים תמיד חונכו שהצבעה למפלגות החרדיות היא "קידוש השם", אבל שזה כבר לא המצב.

עצרו רגע ותרגישו את זה. הוא מודה שזה היה נכון. הוא מודה שההצבעות של הסבים שלנו היו קידוש השם. הוא מודה שגדולי ישראל של כל דור מאז קום המדינה אמרו כך. ואז הוא מכריז שפג התוקף. מי החליט שפג התוקף? לא דור חדש של גדולים, המפלגה לא מסוגלת לנקוב בשם של אחד. האדם שהחליט שפג התוקף הוא בעל תפקיד במפלגה שזקוקה לכך שיפוג התוקף כדי לקבל את הקול שלכם.

ואז היו"ר עצמו: "פתק ליהדות התורה ולש"ס הוא פתק לבריוני הפלג הירושלמי". משפט אחד. ובו, האדמו"רים מגור, מבעלזא ומויז'ניץ, ראשי הישיבות של דגל התורה ומועצת חכמי התורה של ש"ס, כולם הופכים לשוליים שהם, ואנחנו, מגנים כבר שנים. זו לא ביקורת על כמה עסקנים. זה זלזול בגדולי ישראל עצמם.

התורה. המצע מבטיח ש"כל מי שמחויב באמת לתורה ומקדיש את חייו בפועל ללימוד במשרה מלאה ילמד בכבוד". יפה. עכשיו קראו את המשפט הבא: ההגנה הזו היא "תנאי יסודי שאינו נתון למשא ומתן לכל שיתוף פעולה בין נציגי התנועה לרשויות השלטון". תנאי לשיתוף פעולה. במילים אחרות, קלף מיקוח. גדולי ישראל אומרים שתורתם של כלל ישראל אינה למכירה בשום מחיר, ובחורים יושבים הלילה בכלא צבאי על העיקרון הזה. המפלגה אומרת שזו הצעת הפתיחה.

וכל מי שמחוץ למעגל המוגן הזה? "כל אדם שאינו מקדיש את חייו באופן מלא ללימוד תורה יידרש לשרת". יידרש. לא חטיבה חרדית, אמר לייטנר בהשקה, "אוגדה חרדית", עם "מסלולי שירות חובה" בשב"כ, במוסד ובמשטרה. מי מחליט איזה בן תשע עשרה לומד "באמת"? לא ראש הישיבה שלו, שמכיר אותו, מכיר את ההתמודדויות שלו, מכיר את הנשמה שלו. משרד ממשלתי עם תיק. הבחור שמתנדנד, הבחור שצריך עוד שנה אחת ורבי שמאמין בו, הבחור הזה נמצא בצד הלא נכון של הקו של המפלגה. לפי ההגדרה שלהם עצמם.

שלושה מבחנים. שלושה כישלונות. הכל מהאתר שלהם ומהנאומים הפומביים שלהם.

חלק ג' — אם תצביעו להם, מה קורה בפועל?

שימו את הרגשות בצד לרגע ופשוט תעשו את החשבון. בחירות מתנהלות על מספרים, ולמספרים לא אכפת כמה מישהו כן.

הקול שלכם הולך לשום מקום, ואז הוא הולך לצד השני. בישראל מפלגה צריכה 3.25 אחוזים כדי להיכנס לכנסת. תחסרו אפילו שערה ולא תקבלו כלום. והקולות שלכם לא חוזרים אליכם, השיטה מחלקת אותם למפלגות שכן נכנסו. הנה איפה עומד "הציבור החרדי" תשעה ימים לפני הבחירות. סקר ערוץ 14 מה-28 בספטמבר: 0.2 אחוז. סקר i24NEWS שהוגש לוועדת הבחירות המרכזית ב-1 באוקטובר: פחות מאחוז. "אסקריא", שסוקרת חרדים בלבד, מצאה אותם לכל היותר סביב 4 עד 5 אחוזים מהציבור החרדי, "לכל היותר מנדט אחד, ורחוק מאוד מהנדרש כדי לעבור את אחוז החסימה". והשבוע דיווח "כיכר השבת" שגורם בכיר המקורב למפלגה מודה בפרטיות שהם כנראה לא יעברו. התשובה היחידה של המפלגה היא סקר פרטי מאפריל, שמעולם לא פורסם, שכביכול הראה שישה מנדטים וחצי. כל סוקר אמיתי אומר אחרת.

אז הנה מה שההצבעה שלכם להם עושה בפועל. ראשית, הברור מאליו: זה קול שנלקח מג' ומש"ס, הדבר היחיד שעומד בין הישיבות לבין אכיפה מלאה של פסק הדין מ-2024. אבל תסתכלו טוב יותר, כי הנזק רחב מזה. מי בעצם מגיע לאירועים של המפלגה הזו? תסתכלו בתמונות מהאירועים שלהם עצמם. תתקשו למצוא מניין של חרדים אמיתיים באולם. ותסתכלו איפה הם מקיימים את האירועים האלה: מודיעין. אפרת. אלון שבות. תקוע. נווה דניאל. בנימינה. תל אביב. אלה לא ערים חרדיות. בחלקן כמעט אין חרדי אחד. מפלגה שבאמת מייצגת את "הציבור החרדי" לא מבלה את הקמפיין שלה בערים שבהן הציבור החרדי לא גר, אלא אם כן היא שם בשביל משהו אחר מקולות חרדיים. כסף, אולי. או בוחרים שאינם חרדים כלל.

כי זה מי שהם באמת מושכים. העולים האנגלוסקסים בערים האלה, שנוטים ימינה והיו מצביעים אחרת למפלגת ימין. הבוחר הדתי לאומי שהנושא הכי גדול שלו, בזכות שנתיים של הצפה תקשורתית, הוא הגיוס, ושאחרת היה מצביע ימין. המתון שמרגיש טוב עם הצבעה ל"מפלגה חרדית אחראית" ומרגיש שעשה את חלקו. כל אחד מהקולות האלה היה הולך לגוש הימין. עכשיו הוא הולך למפלגה שנמצאת בסקרים מתחת לאחוז אחד, כלומר הוא הולך לשום מקום, ואז, לפי נוסחת הספירה, מחולק למפלגות שכן עברו את אחוז החסימה. בבחירות האלה, זה כולל את המפלגות שרוצות לגייס את הבנים שלכם ולקצץ את תקציב הישיבות שלכם. המפלגה לא רק מושכת מהקול החרדי. היא מרוקנת בשקט את גוש הימין מבפנים, בערים שאף אחד לא מסתכל עליהן, תחת שם חרדי.

אתם נותנים לקמפיין הגיוס תעודת הכשר, בחינם. המחיר הזה נגבה מאיתנו בין אם המפלגה מקבלת ארבעה מנדטים ובין אם אפס. במשך שבעים שנה, לאנשים שניסו לגייס חרדים הייתה בעיה אחת: הם היו אנשים מבחוץ. כולם ראו שזו מתקפה מבחוץ. מה שמעולם לא היה להם זו מפלגה שלבושה כמונו, קרויה על שמנו, שקמה ואומרת שהתוקפים צדקו כל הזמן. עכשיו יש להם. והאתר של המפלגה עצמה מראה לכם מי גובה. בדף הבית שלה, תחת "הראיונות", היא מפרטת בגאווה את ערוץ 13, i24NEWS פעמיים, כאן 11, ואת רפי רשף מערוץ 12, תחת הכותרת שהמפלגה עצמה מדפיסה מחדש בגאווה: "מרד ברחוב החרדי". אף מפלגה חרדית בהיסטוריה לא התקבלה באולפנים האלה ככה. תשאלו את עצמכם למה. זמן שידור הוא לא מתנה. הוא תשלום.

אתם עומדים נגד גדולי ישראל. זו לא הדעה שלנו. יו"ר הוועדה הרבנית של המפלגה עצמו הודה מעל הבמה שהצבעה לרשימות התורה תמיד נלמדה כקידוש השם. מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל התכנסה ב-23 ביולי, וכפי שדיווח "בחדרי חרדים", החליטה להוציא קול קורא חריף במיוחד לבחירות האלה, שמדגיש את האיסור להישאר בבית. גדולי ישראל של כל המחנות, ליטאים, חסידים וספרדים, עשו מה שהם עושים בכל בחירות: אמרו לנו להצביע למפלגות התורה. הצבעה למפלגה שבנויה על ההכרזה שההוראה הזו "פג תוקפה" אינה מחאה. היא סטייה מ"לא תסור".

אתם מזינים מחלוקת שאינה לשם שמים. תסתכלו בלוח השנה, כי לוח השנה מספר את כל הסיפור. ב-29 ביולי אמר לייטנר ברדיו שהוא לא מקים מפלגה חדשה, הוא רק רוצה מקומות ברשימות של ש"ס או יהדות התורה. ב-4 באוגוסט הוא שלח לדרעי, לגפני ולגולדקנופף מכתב עם מועד אחרון: תענו עד יום שישי, או שנתכנס "להתייעצות אצל גדולי התורה".

עצרו כאן. מאז מתי יהודי חרדי מציב אולטימטום למפלגות התורה ומשתמש בגדולי ישראל כאיום? בעולם שלנו, הגדולים באים קודם. הולכים אליהם לפני שעושים משהו, שואלים, ועושים מה שהם אומרים. במכתב הזה הסדר הפוך. הגדולים אינם אלה שנותנים הוראות. הם המקל שמנפנפים בו: תנו לנו מקומות, או שנלך לגדולים. זה לבדו אומר לכם שזה לא בא מהמסורה.

עכשיו שאלו את השאלה המתבקשת. האם הם באמת הלכו לגדולים? האם איזשהו גדול בישראל אמר להם להקים מפלגה נגד ג' וש"ס באמצע משבר המעצרים? אם היה אחד כזה, הייתם יודעים את שמו, הם היו מדפיסים אותו על כל שלט חוצות במדינה. במקום זאת, חודשיים וחצי אחר כך, המפלגה לא מסוגלת לנקוב בשם של גדול אחד שאישר משהו מזה. אף לא אחד. ה"התייעצות" שאיימו בה לא הניבה שום שם, שום מכתב, שום פסק. היא הניבה מפלגה יריבה.

והנה הפרט שחושף את כל המשחק. כפי שדיווח "ג'רוזלם פוסט", עד ה-19 ביולי, לפני האולטימטום, לפני כל "התייעצות", לפני שהיה בכלל מועמד, כבר היו תלויים בכניסות לבני ברק, לירושלים ולאלעד שלטי קמפיין בשווי של יותר משני מיליון שקלים. תחשבו מה זה אומר. הכרזות עוצבו, הודפסו, שולמו ונתלו שבועות לפני שמישהו כביכול שאל את הגדולים משהו. אף אחד לא מוציא שני מיליון שקלים על קמפיין שהוא עדיין מחכה לרשות לנהל. ההחלטה כבר התקבלה. הכסף כבר גויס. ה"התייעצות עם הגדולים" מעולם לא עמדה לשנות דבר, היא הייתה שורה במכתב.

מחלוקת לשם שמים מתחילה בשאלה ומחכה לתשובה. זו התחילה במועד אחרון ובבית דפוס. הכרזות היו תלויות לפני שהמכתב נשלח. המפלגה נבנתה לפני שמישהו נשאל. ה"התייעצות עם הגדולים" מעולם לא הייתה שאלה אמיתית, היא הייתה פורמליות שנכתבה לתוך אולטימטום, כדי שכשימשיכו בכל מקרה, יוכלו לומר שניסו. זו לא תנועה שנולדה מתוך שכנוע פנימי. זו החלטה שכבר התקבלה, שהולבשה אחר כך כתגובה לדחייה.

עכשיו תעשו דבר פשוט אחד: תסתכלו מי מריע. אתם לא צריכים שנזכיר שמות. תפתחו את X. תפתחו את הבלוגים היהודיים באנגלית. תפתחו את מדורי הדעות. ואז שאלו את עצמכם שאלה אחת על כל אדם שחוגג את המפלגה הזו: מה הוא כתב על חרדים בשנה שעברה? ושנה לפני כן?

תגלו שהתשובה תמיד אותה תשובה. התומכים הקולניים ביותר של "הציבור החרדי" הם האנשים שבילו שנים, ובמקרים מסוימים עשורים, בתקיפת חרדים, בלעג לגדולי ישראל שלנו, ובקריאה לדרך החיים שלנו כישלון. כותבים שספריהם נאסרו על ידי הגדולים קוראים לכם עכשיו להצביע למפלגה הזו. רבנים מבוורלי הילס ומלוס אנג'לס, שמעולם לא חיו יום אחד תחת הגזירות של המדינה הזו, קוראים לה "מהפכה". בעלי טורים שכל גוף העבודה שלהם הוא כתב אישום נגד עולם הישיבות הם פתאום האוהדים הכי גדולים שלה. אחד מהם כתב, באותו מאמר ממש שבו תמך במפלגה, שהוא "מתנגד בתוקף" להבטחתה להגן על הלומדים במשרה מלאה, ושהוא חוגג את "החרדים שלא אכפת להם בגלוי ממה שהגדולים גוזרים". קראו את זה פעמיים. הוא דוחה את מה שהמפלגה אומרת שהיא מייצגת. הוא רוצה שהיא תנצח בכל זאת. למה? כי הוא לא קונה את המצע. הוא קונה את השבר. הוא אמר את זה בעצמו.

עכשיו תהפכו את זה. נסו למצוא אדם אחד בעל מעמד אמיתי שהוא באמת חרדי, ראש ישיבה, אדמו"ר, פוסק, משגיח שתמונתו תלויה בבתים חרדיים, שתומך במפלגה הזו בפומבי. לא תמצאו אחד. המפלגה עצמה מודה שאינה מסוגלת להציג אחד. החברים שלה לא יחתמו בשמם, והזרים שתקפו אותנו במשך שנים לא מפסיקים לחתום בשמם.

מפלגה ניכרת בחבריה. כשכל אויב גלוי של עולם התורה מריע, ואף אחד מבפנים לא מוכן לקום, אתם לא צריכים בלש. פסק הדין כבר ניתן.

ואז יש את הכסף. ב-10 באוגוסט דיווח העיתונאי יקי אדמקר על שמותיהם של חמשת האנשים שערבו למיליון השקלים הראשון של המפלגה. ארבעה מהם תוארו כאנשי עסקים חרדים, אבל תסתכלו בתיאורים. אחד הוא "בוגר ישיבות חרדיות", מה שאומר לכם מאיפה הוא בא, לא איפה הוא עומד היום. אחר הוא אביו של אחד התומכים הציבוריים הקולניים ביותר בגיוס חרדים במדינה. שלישי גר באמריקה. אנחנו לא שופטים אף אחד מהם אישית, מעולם לא פגשנו אותם. אבל עיתונאי שקורא לאדם "חרדי" אינו הופך אותו לכזה, והמשפחה האחת ברשימה הזו שדעותיה הן עניין של רשומה ציבורית כבר הכריעה בבירור לצד הגיוס. ואז יש את השם החמישי, שאינו זקוק לפרשנות: יאיר שמיר, השר לשעבר מישראל ביתנו שנכנס לכנסת כמספר שתיים של אביגדור ליברמן. ליברמן. האיש שכל הקריירה הפוליטית שלו בנויה על גיוס חרדים וקיצוץ הישיבות. מפלגה שקוראת לעצמה "הציבור החרדי", שערבים לה סגנו לשעבר של ליברמן ואנשים שהחרדיות שלהם היא תווית של עיתונאי ולא של שום גדול, זה לא אנחנו. היא אומרת לכם בדיוק מה היא.

חלק ד' — כבר היינו כאן, וזה נגמר בקבר

הנה החלק שתומכי המפלגה מקווים שאתם לא יודעים. זה כבר קרה. במדינה הזו. ליהודים כנים, בעלי כוונות טובות, שומרי תורה ומצוות, שהיו בטוחים שהגדולים עקשנים מדי ושעבודה בתוך המדינה היא הדבר האחראי לעשות. הסיפור שלהם הוא סיפורה של פועלי אגודת ישראל, וכל בוחר חרדי צריך לדעת איך הוא נגמר.

פועלי אגודת ישראל, פא"י, נוסדה בפולין ב-1922 כאגף הפועלים של אגודת ישראל. אלה לא היו יהודים חילונים. אלה היו פועלים יראי שמים, שומרי שבת, שומרי תורה ומצוות, שהאמינו ב"תורה ועבודה". הם בנו קיבוצים: חפץ חיים ושעלבים. הם היו מפלגה אמיתית, עם בוחרים אמיתיים, בכנסות הראשונות. הטיעון שלהם יישמע לכם מוכר מאוד. הגדולים, הם אמרו, מנותקים מדי מהמציאות של המדינה החדשה. חרדים צריכים להיות בתוך המערכת, לא להילחם בה מבחוץ. אנשים עובדים ראויים לקול משלהם. למה שעולם הישיבות יכתיב לאיש שקם כל בוקר ומביא את לחמו?

ואז הגיע רגע האמת. באוגוסט 1960 החליטה פא"י להצטרף לממשלתו של דוד בן גוריון, ממשלתו של האיש שלחץ אז לגייס בנות חרדיות ולעצב מחדש את עולם התורה, ומנהיגה, בנימין מינץ, קיבל משרד. ההיסטוריה של המפלגה כפי שכתובה אצל המכון הישראלי לדמוקרטיה עצמו מתעדת, במילים פשוטות, שהמהלך הזה "הפר החלטה של מועצת גדולי התורה". מועצת גדולי התורה אמרה לא. פא"י אמרה: אנחנו יודעים יותר טוב, אנחנו אחראים, אנחנו מתמודדים עם המציאות. והם נכנסו.

מה שקרה אחר כך הוא עניין של רשומה. חלקה של פא"י בקולות ב-1961 היה 1.9 אחוז. הוא מעולם לא גדל. מבחירות לבחירות הוא התכווץ, עד שב-1981 היא קיבלה 0.9 אחוז, נפלה מתחת לאחוז החסימה, ואיבדה את המנדט האחרון שלה. עד 1988 מה שנותר ממנה קופל חזרה לתוך אגודת ישראל. בשנות התשעים היא נעלמה ככוח פוליטי. היום, רוב החרדים מתחת לגיל חמישים מעולם לא שמעו עליה.

אבל הסוף האמיתי אינו בכנסת. הוא בקיבוצים. שעלבים, שנבנה על ידי פא"י כקהילה חרדית של תורה ועבודה, הוא היום ביתה של ישיבת הסדר וקהילה דתית לאומית. הנכדים של האנשים שנפרדו ממועצת גדולי התורה כדי לעבוד בתוך המדינה הציונית לא הפכו לסוג חדש של חרדים. הם הפכו לציונים דתיים. הדרך ה"אחראית" לא יצרה ציבור חרדי חזק יותר. היא יצרה דלת יציאה מהציבור החרדי, ודור שלם עבר דרכה.

עכשיו תעמידו את הסיפור הזה מול "הציבור החרדי". מפלגה של חרדים עובדים. מתוסכלים מהמפלגות הוותיקות. משוכנעים שהגדולים מנותקים. בטוחים שהדרך קדימה היא לשרת, להשתלב, לעבוד בתוך מוסדות המדינה, להרוויח את הקבלה שלה. נפרדים בפומבי מהוראת הגדולים כי "זה כבר לא המצב". אנחנו לא מנחשים לאן זה מוביל. ראינו לאן זה הוביל. אנשי פא"י היו כנים. הנכדים שלהם, ברובם, אינם חרדים. הכנות מעולם לא הייתה השאלה.

וזו אפילו לא הייתה הפעם הראשונה. לפני מאתיים שנה בברלין, המשכילים הראשונים לא היו כופרים. רבים מהם היו יהודים למדנים ושומרי מצוות שהאמינו בכנות שאם הקהילה רק תתמודרן קצת, קצת השכלה כללית, קצת השתלבות, קצת פחות תלות ברבנים, היהודים יתקבלו וסבלם ייגמר. גם הפצעים שלהם היו אמיתיים: עוני, אפליה, דלתות סגורות. גם הם קראו לגדולים עקשנים ומנותקים. בתוך שלושה דורות צאצאיהם, ברובם המכריע, כבר לא היו יהודים כלל. נגד כל התנועה הזו הרים החתם סופר דגל אחד: חדש אסור מן התורה. הוא לא דיבר על תבואה. הוא אמר שקהילה שכל קיומה בנוי על שרשרת שלא נקטעה אינה יכולה לשרוד אם תיתן ל"חדש" להפוך לטיעון. היהודים שהלכו אחרי החדש הפכו למשהו אחר. היהודים שעמדו עם הגדולים הפכו לנו.

כל ילד חרדי שחי היום (מלבד בעלי תשובה) הוא צאצא של מישהו שסירב. זה לא ביטוי ציורי. זו דמוגרפיה.

חלק ה' — האם יש תשובה לגיוס?

כן. הגדולים נתנו אותה. והמפלגה הזו קיימת רק משום שהיא זקוקה לכך שתאמינו שהתשובה הזו נכשלה. היא לא נכשלה. היא עובדת.

הם לעולם לא יגייסו את הציבור החרדי בכוח. לא בגלל איזשהו חוק, אלא בגלל מי שאנחנו. העולם החילוני לא מבין את זה, ובכנות, גם חלק גדול מהעולם הדתי לאומי לא. אנחנו אומרים את המשפט הבא באהבה אמיתית לאחינו הדתיים לאומיים, שאת אומץ ליבם ומסירות נפשם אנחנו מכבדים לחלוטין: כשהמדינה הוציאה אותם מבתיהם בגוש קטיף ב-2005, הם בכו, והם הלכו, כי בסופו של דבר הם קשורים למדינה. אנחנו קשורים לקב"ה ולתורתו, ולשום דבר אחר. אנחנו לא פוחדים מהכנסת. אנחנו לא פוחדים מבתי המשפט. שרדנו אימפריות שהיו בטוחות שניעלם. היום שישים ושישה אלף בחורים ואברכים נמצאים בלי פטור, בלי צו גיוס ובלי מלגה, ובתי המדרש מלאים. זו התשובה. היא כבר ניתנה.

"ניקח כל שקל." ליברמן אומר את זה. בנט אומר את זה. התשובה שלנו: עשינו עסק. הגמרא מלמדת שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (ביצה ט"ז ע"א). התקציבים שלכם לא מפחידים אותנו, וכסף מעולם לא היה משהו שעבדנו לו. אבל תבינו מה אתם עושים לעצמכם. כבר קיצצתם. איך זה הסתדר לכם? אתם לא מחלישים אותנו. אתם מפשיטים זכויות מאומה שבמלחמה. כל תפילה, כל פרק תהילים, כל מעשה חסד שנעשה בארץ הזו נזקף לזכות כל יהודי בה, כולל החייל בעזה שמעולם לא ראה בית מדרש מבפנים. אנחנו נהיה בסדר. ואתם? תסתכלו מה קרה למעמדה של המדינה בעולם מאז שהכריזה מלחמה על התורה. בריטניה מכירה במדינה פלסטינית. אירופה מתקררת. כל העולם חוזר על השקר של "רצח עם" עליכם, באותה קלות שבה העיתונים שלכם חוזרים על השקר של "טפילים" עלינו. אנחנו נותנים הרבה יותר ממה שאנחנו לוקחים. פרסנו את המספרים בנייר העמדה שלנו על "שוויון בנטל". מידה כנגד מידה לא קשה לראות.

הם לא צריכים אותנו. הם רוצים לשנות אותנו. הנה ההוכחה. אחרי ה-7 באוקטובר, כארבעת אלפים צעירים חרדים נכנסו ללשכות הגיוס מיוזמתם. אף אחד לא הכריח אותם. לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפרסם השר לשעבר חיים רמון, הצבא הכריז על 3,120 מהם "לא כשירים" ולקח 540. זה 13.5 אחוז. צבא שמשווע לחיילים לא דוחה 86 אחוז מהאנשים שמתנדבים. ואז יש את שר האוצר עצמו, בצלאל סמוטריץ', איש שבילה שנתיים בדרישה שנתגייס, עומד בכנס קטיף ואומר: "אין שקר גדול יותר מלומר שהנטל על המשרתים תלוי בגיוס החרדים". הכנסנו את כל עדותו לפרוטוקול ב"אין שקר גדול יותר".

אז אם זה מעולם לא היה על חיילים, על מה זה? זה על שינוי של מי שאנחנו. שירות חובה. בתי ספר חרדיים ממלכתיים "בכל עיר". כללי דיווח על ישיבות קטנות, שנאכפים בסנקציות. תקראו את מצע "הציבור החרדי" ותמצאו שם כל אחד מהדברים האלה. זה הקמפיין לעצב אותנו מחדש, שמוצע לנו במבטא שלנו עצמנו. זה בדיוק מה שהוצע לאנשי פועלי אגודת ישראל. הם לקחו את זה. תסתכלו איפה הנכדים שלהם מתפללים.

חלק ו' — מה לעשות ביום הבחירות

לכו להצביע. אל תישארו בבית. אנחנו צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו. מועצת גדולי התורה הפכה זאת לחובה, ומה שמונח על הכף הן הישיבות עצמן. תצביעו ג' או תצביעו ש"ס, לפי הקהילה שלכם והרב שלכם, אבל תצביעו לתורה. תצביעו למסורה. כשהקריאה "מי לה' אלי" יוצאת, תעמדו בצד הנכון.

אל תיפלו בפח של שלטי החוצות. "הציבור החרדי" מספר סיפור טוב מאוד. הסיפור הוא שלא אכפת לנו מחיילים, שאנחנו לא רוצים לעבוד, ושאנחנו לא לוקחים אחריות. אתם חושבים שלא אכפת לנו מהחיילים? כל בית כנסת במדינה הזו מתפלל עליהם. אתם חושבים שאנחנו לא רוצים לפרנס את המשפחות שלנו? זו המדינה שחוסמת את דרכו של גבר חרדי לפרנסה בכל פנייה, ואז מאשימה אותו שהוא עני. אנחנו מסכימים עם המפלגה על רבים מהפצעים. הנשירה אמיתית. העוני אמיתי. האפליה במוסדות היא חילול השם. אמרנו את כל זה לפני שהמפלגה הזו נולדה. הוויכוח אינו על הפצעים. הוא על מי שמחזיק בסכין שהם מציעים כתרופה.

אל תהיו נאיביים לגבי המדינה. כל התוכנית של המפלגה נשענת על תקווה אחת: אם נציע מסגרות "חרדיות באמת" בתום לב, המדינה תעמוד במילתה. לכו תשאלו את החיילים הדתיים לאומיים איך זה עובד. ראשי הישיבות שלהם עצמם כבר לא מאמינים לרמטכ"ל. הרב אוהד תירוש מעלי, אחרי עשרים שנה של צפייה בצבא כותב פקודת הגנה על שומרי מצוות ואז מסרב לאכוף אותה, אמר: "אני לא מאמין למילה אחת". עשרים וחמש ישיבות הסדר הפסיקו לשלוח בחורים לחיל השריון. ראש מכינה שהתנגד הוסר מרשימת המוזמנים. אם כך הצבא מתייחס ליהודים הדתיים שמשרתים אותו בנאמנות הרבה ביותר, מה אתם חושבים שהוא יעשה איתנו?

ואז לכו תשאלו את החיילים החרדים של "תומר". זה היה מסלול חרדי בגבעתי שהתקיים מאז 2014. הקיץ הצבא פירק אותו במזכר. הבחורים הושלכו ליחידה רגילה, מוזיקה בשבת, תורנות מטבח ליד חיילות, ונאמר להם שסירוב פירושו משמעת. "אנחנו מרגישים נבגדים", הם אמרו. הם נבגדו. כל מסלול שהמדינה אי פעם בנתה בשבילנו הושחת, נחנק או נסגר. וכששואלים את המפלגה הזו מה יגרום למדינה לעמוד במילתה הפעם, השאלות והתשובות שלהם עצמם עונות: "איננו מסתמכים על הבטחות מהצבא" אלא על "ניסיון בשטח". הניסיון בשטח הוא תומר.

זה לב העניין. אנשים כנים, כאב אמיתי, ואמון במדינה שהמדינה שברה בכל פעם ופעם. זה מה שהופך אותם לשימושיים, לא לנו, אלא לאנשים שצוחקים. והאנשים שצוחקים לא נמצאים בבית שמש. הם באולפני הטלוויזיה שלא מספיקים להזמין את האנשים האלה מהר מספיק. הם בטורים שחוגגים את ניפוץ ה"מונוליט". הם במשרדים של קמפיין שחיכה שבעים שנה לחרדים שיהיו מוכנים לומר בדיוק את מה שהוא רצה שייאמר.

ההיסטוריה שלנו ברורה בצורה כואבת לגבי מה שקורה כשדור הולך אחרי טיעון יפה והרחק מגדוליו. זה קרה בברלין. זה קרה ב-1960. ולפני כל זה, זה קרה במדבר. קורח היה תלמיד חכם. הוא היה כן. והטיעון שלו, "כל העדה כולם קדושים", היה נכון. האדמה לא נפתחה משום שמה שאמר היה שקר. היא נפתחה בגלל מי שנגדו אמר זאת.

אנשי פועלי אגודת ישראל היו כנים. הם חשבו שהם לוקחים אחריות. והנכדים שלהם אינם חרדים. אנחנו לא מנבאים דבר על איש. אנחנו רק מצביעים על כך שהדרך הזו בדיוק, מתוסכלים ממפלגות התורה, משוכנעים שהגדולים מנותקים, בטוחים שהתשובה היא לעבוד בתוך המדינה ולהרוויח את קבלתה, כבר נסללה בעבר, על ידי אנשים טובים עם כוונות טובות, ואנחנו יודעים לאן היא הובילה. זו לא הנבואה שלנו. זו ההיסטוריה שלנו. ויהודי שמכיר את ההיסטוריה שלו לא צריך ללכת את כל הדרך כדי לגלות לאן היא מגיעה.

תעמדו עם המסורה. תעמדו עם גדולי ישראל. בעוד תשעה ימים, תצביעו כאילו אתם מתכוונים לזה.