הנה רעיון. אולי תפסיקו לחטוף את ילדינו.

Last updated 01 Jun 2026 • 1 min read

מילה ישירה לממשלת ישראל ביום ההפגנות

ברחבי מרכז הארץ היום, הרחובות בוערים. בני ברק משותקת. כביש 4 חסום. המשטרה עוצרת בחורים צעירים בעשרות. צמיגים בוערים. מפגינים חרדים מתעמתים עם יחידות מהומות. המדינה נמצאת, בכל קנה מידה, במצב של אי-שקט אזרחי שלא נראה כמותו מזה עשרות שנים.

הבה נבהיר משהו כבר בפתח, כי המאמר הזה לא יהיה כן אם לא נאמר זאת: אנחנו לא תומכים ביסודות האלימים של ההפגנות הללו. גדולי ישראל החרדים לימדו באופן עקבי שהמענה הראוי לכפיית המדינה הוא אי-שיתוף-פעולה שקט — לשבת וללמוד תורה, לקבל מעצר אם הוא מגיע, לסרב להיכנע, אך לא לחסום כבישים, לא לשרוף צמיגים, לא לסכן שוטרים. סגנון העימות הרחובי של "הפלג הירושלמי" אינו עמדת הרב דב לנדו שליט"א, הרב משה הלל הירש שליט"א, הרב דב לנדו שליט"א, או ראשי הישיבות הליטאים החרדים המרכזיים. זוהי עמדת המיינסטרים המתועדת, ואנחנו מחזיקים בה.

אבל הנה החלק שהממסד מסרב לשמוע:

אתם יצרתם את זה. לא אנחנו. אתם.

אתם יצרתם את התנאים שדחפו קהילה שלווה בטבעה לנקודת שבירה. אתם יצרתם את אי-השקט במסע הסלמה מכוון, מתמשך ומונע פוליטית נגד בני ישיבות שלא עשו דבר מלבד לשבת בבית המדרש וללמוד את התורה שאבותיהם למדו במשך שלושת אלפי שנה.

הנה רעיון, מאחר שההפגנות מטרידות את הארץ שלכם היום: אולי תפסיקו לחטוף את ילדינו.

מה שאתם עושים בפועל

הבה נאמר, בשפה פשוטה, מה מדינת ישראל עושה ברגע זה, השבוע, בשטח, בערים ברחבי הארץ.

אתם שולחים יחידות של מצ"ח (המשטרה הצבאית) לבתים חרדים פרטיים בארבע לפנות בוקר. אתם לוקחים בחורי ישיבה בני שמונה-עשרה — בחורים, ברוב המקרים, שחיו את כל חייהם בבית המדרש, שמעולם לא הפרו חוק, שאין להם רישום פלילי, שלא ביצעו שום מעשה תוקפנות כלפי איש — וגוררים אותם ממיטותיהם. אתם כובלים אותם באזיקים בפיג'מות שלהם. אתם מעבירים אותם לכלא צבאי. אתם עושים זאת מול עיני אמותיהם, מול עיני אחיהם הקטנים, מול עיני כל בחור ישיבה בשכונה הצופה ומבין מה עלול לקרות לו בעצמו מחר.

הכרזתם השבוע — דרך דיווח קול ברמה שציטטה ידיעות העולם הישיבתי באריכות, עם מקור בכיר באגף המבצעים של המשטרה המדבר על הפרוטוקול — שמבצע מעצרים מתואם וגדול-היקף יבוצע בערים החרדיות ברחבי מרכז הארץ. ההוראה, כך אמר המקור הבכיר, היא לעצור "כל משתמט שיזוהה במרחב המרכז… ללא יוצא מן הכלל." גדודי משמר הגבול מגויסים. בלשי סמויים עוצרים מכוניות בכביש 10 בבית שמש, מעצימים משפחות חרדיות לבדוק אם בתוכן יושב בחור ישיבה.

זה לא אכיפת חוק. זוהי לא יישום מסודר של מסגרת חוקית קיימת. זוהי הפיכת קהילה שלמה למטרה שיטתית בעוון פלילי של קיום הדת בדרך שהיא קיימה אותה במשך שלושים מאות שנה.

ואז אתם מופתעים שיש הפגנות ברחובות.

אנחנו לא תומכים בהפגנות. אבל בואו נהיה כנים מאיפה הן באות.

כל אם חרדית שבנה נחטף ממיטתו בשלושת השבועות האחרונים נאלצה להסביר לילדיה הקטנים מדוע אחיהם בכלא. כל אב חרדי שמשפחתו איבדה את סבסוד המעונות שאיפשר לאשתו לעבוד נאלץ להסביר לילדיו מדוע תקציב המשפחה כבר לא עובד. כל נער חרדי שצופה בחדשות ראה את הרטוריקה בכנסת החילונית, את הבוז בפאנלים הטלוויזיוניים, את הקריקטורות בעיתונים המתארות בני תורה כטפילים. כל סב חרדי ששרד את סטלין או היטלר נאלץ לתהות, ברצינות היסטורית מלאה, אם הארץ שקיווה שתהיה מקלט ליהודים החליטה להיות המשטר הבא ההופך את לימוד התורה לעבירה פלילית.

הלחץ הזה הולך ומתעצם כבר שנתיים. מעצר האחים בתל אביב באוגוסט 2025. מעצר השחר באפריל 2026 בגילה. המעצרים בכביש 10. הכרזת המבצע הגדול. פסיקות בית המשפט העליון. שתים-עשרה הישיבות המתועדות של היועצת המשפטית הדורשות הסלמה. ביטול הסבסודים. האיומים על סיוע בדיור. ההבטחה לעצור "כל משתמט… ללא יוצא מן הכלל."

ואז אתם תוהים מדוע אנשים יוצאים לרחובות.

נחזור ונאמר, במלוא משקל האחריות העריכתית: גדולי ישראל המרכזיים לא תומכים בחסימת כבישים. גדולי ישראל המרכזיים לא תומכים בעימות אלים עם המשטרה. גדולי ישראל המרכזיים קראו שוב ושוב לאי-שיתוף-פעולה שקט במקום התנגדות פיזית. הקהילה ההולכת אחר גדולי ישראל היא הקהילה היושבת בבית המדרש, מתפללת תהילים, מקבלת מעצרים כשהם באים, ותומכת בבחורים העצורים ובמשפחותיהם. זוהי עמדת דעת תורה.

אבל יש גבול למה שקהילה יכולה לספוג לפני שחלק מחבריה מאבדים את המשמעת שגדולי ישראל דורשים. יש נקודה שבה לחץ המדינה מייצר, באופן צפוי ובלתי נמנע, את סוג התגובה הרחובית הממלאת את החדשות היום. המדינה יודעת זאת. המדינה יוצרת את התנאים האלה במכוון. והמדינה חייבת להבין: האחריות לאי-השקט ברחובות לא שייכת בעיקר לאנשים ברחובות. היא שייכת למוסדות שיצרו את התנאים שיצרו את האנשים ברחובות.

זה לא קשור לצבא. כולם יודעים זאת.

הבה נשם את מה שהממסד מסרב לשם בפומבי.

המדינה לא מנהלת את המסע הזה כי הצה"ל זקוק לכוח האדם. ההצדקה הזו, על פי הרישום המתועד, שקרית.

תת-אלוף שי טייב אמר לוועדה בכנסת בנובמבר 2024 שהצה"ל מסוגל לקלוט רק 3,000 חרדים בשנה בשל היעדר תשתית להתאמה דתית. שלושת אלפים. המספר הוא תקרה קשיחה, לא יעד. גם אם כל חרדי שזומן היה מתייצב מחר בבוקר, הצה"ל לא יכול היה לשבץ את רובם בשירות. הרטוריקה של "אנחנו זקוקים לחיילים" אינה עולה בקנה אחד עם נתוני הקליטה שהצה"ל עצמו פרסם.

במחזור הגיוס של 2024–2025, הצה"ל זימן 24,000 חרדים. 1,539 התייצבו. זה 6.4 אחוז ציות תחת לחץ חוקי מקסימלי — ותגובת המדינה לנתון של 6.4 אחוז אינה לחשוב מחדש על כל המסגרת אלא להגביר את האכיפה. המדינה בחרה, לאחר שראתה שהמדיניות שלה מייצרת ציות של 6.4 אחוז, להעצים את הלחץ ולא לעיין מחדש במדיניות. שום מסגרת רציונלית המונעת מצרכי כוח אדם לא הייתה עושה בחירה זו.

אז אם זה לא בגלל החיילים, אז במה זה כן?

זה פוליטיקה. זה דינמיקות קואליציוניות. זה מסע מתועד של היועצת המשפטית להשתמש בשאלת הגיוס כטריז נגד כל הגוש הפוליטי החרדי. זה פרויקט של שבעים ושמונה השנים של הממסד החילוני לעצב מחדש את הזהות החרדית, שמכוון עכשיו דרך כפיה משפטית ופעולה משטרתית כי כל מנגנון אחר נכשל. זה ההשפלה הציבורית של קהילה שאת משקלה הדמוגרפי הגובר הממסד אינו יכול לשלוט בו אחרת. זה רווח פוליטי שמופק מסבלם של בני תורה ומשפחותיהם.

הממסד יודע זאת. אנחנו יודעים זאת. הפרשנים החילונים הישרים שכתבו על חוסר ההיגיון המבני של המדיניות יודעים זאת. נתוני הצה"ל עצמם מאשרים זאת. המסע נמשך בכל זאת, כי הוא מעולם לא היה על הצבא. הוא היה על פוליטיקה, מראשיתו.

הסנקציות הכלכליות פוגעות בכם יותר מבנו

הנה משהו נוסף שהממסד עדיין לא הבין.

בשנתיים האחרונות הטלתם רצף של סנקציות כלכליות על משפחות חרדיות עם בנים בגיל גיוס. ביטלתם את סבסוד המעונות. ביטלתם את הנחות הארנונה. ביטלתם הטבות תחבורה ציבורית. ביטלתם סיוע לדיור. הסרתם את התמיכות הפיננסיות שאיפשרו למשפחות חרדיות לקיים משקי בית גדולים על הכנסות צנועות.

הנחתם שהסנקציות הללו ישברו את הקהילה. הן לא. הן הניבו את האפקט ההפוך.

הקהילה החרדית ספגה את המכה הפיננסית על ידי העמקת הסולידריות הפנימית שלה. גמ"חים התרחבו. רשתות עזרה הדדית חרדית התרבו. קהילות חרדיות בתפוצות — במיוחד הקהילות הליטאיות והחסידיות בארה"ב, המספקות תמיכה פילנתרופית עצומה לארץ ישראל — נכנסו לתמונה. הקהילה שהסנקציות נועדו לשבור גילתה, במקום זאת, שהסנקציות מאיצות את אותה אינטגרציה קהילתית שהממסד ניסה להחליש.

בינתיים, הממסד החילוני שילם מחיר שהקהילה החרדית לא שילמה. פילנתרופיה יהודית מהתפוצות שזרמה בעבר למוסדות חילוניים בישראל הופנתה, בכמויות משמעותיות, לתמיכה חרדית. דעת הקהל היהודית הבינלאומית התקשתה נגד המדיניות. עמדתה הדיפלומטית של המדינה נחלשה. קהילות חרדיות בארה"ב שואלות בגלוי האם הדולרים שלהן צריכים לתמוך במדינה הכולאת את הבחורים שהדולרים האלה גם מפרנסים. הסנקציות פוגעות בישראל בזירה הבינלאומית הרבה יותר ממה שהן פוגעות במשפחות חרדיות פנימית.

זוהי גזירה שספגנו. ספגנו גרועות מזו. מאתיים שנה של גיוס קנטוניסטים. שבעים שנה של דיכוי סובייטי. השואה עצמה. הקהילה החרדית היא המוסד המנוסה ביותר בעולם בספיגת לחץ ממדינה, כי הקהילה החרדית היא היורש המוסדי של כל קהילה יהודית ששרדה אי-פעם לחץ מדיני במשך שלושת אלפי שנה. הסנקציות כואבות. הן לא נעימות. הן לא ישברו אותנו.

לקיחה פיזית היא משהו אחר

אבל כאן הקו זז, וכאן המדינה צריכה להבין את ההבדל.

סנקציות כלכליות, ככל שהן בלתי-צודקות, הן מדיניות. אנו מוחים עליהן, מערערים עליהן בבית המשפט, סופגים את השלכותיהן, וממשיכים. היינו שם בעבר. אנחנו יודעים איך לספוג גזירות פיננסיות.

לקיחה פיזית של ילדים היא משהו אחר לגמרי.

כאשר אתם שולחים מצ"ח לבית חרדי פרטי בארבע לפנות בוקר לגרור בחור ישיבה בן שמונה-עשרה ממיטתו; כאשר אתם כובלים אותו באזיקים בפיג'מה שלו מול עיני אמו; כאשר אתם מעבירים אותו לכלא צבאי; כאשר אתם עוצרים משפחות חרדיות בכביש 10 כדי לבדוק האם הן מסתירות בן שלא הופיע בלשכת הגיוס — אתם חוצים סף שונה. אינכם מטילים עונש פיננסי. אינכם שוללים הטבה. אתם שמים יד על ילדים יהודיים, בבתיהם, באמצע הלילה, ולוקחים אותם משם.

כל הורה יהודי בעולם מבין מה זה אומר היסטורית. גזירת הקנטוניסטים של 1827–1856 כללה גם היא לקיחה פיזית של ילדים יהודיים מבתיהם. היבסקציה ברוסיה הסובייטית של שנות העשרים כללה גם היא לקיחה פיזית של ילדים יהודיים. האנלוגיה ההיסטורית קרובה באופן לא-נעים, והקהילה החרדית לא נכשלה להבחין בה.

זה הסף שהממסד חצה. וברגע שהוא חצה, הדינמיקה השתנתה. הקהילה תספוג סנקציות כלכליות כל זמן שהמדינה תרצה להטיל אותן. הקהילה אינה יכולה לספוג, מבחינה מבנית, את ילדיה הנלקחים פיזית מבתיהם בעוון לימוד תורה. זהו הסף שמעבר לו, המשמעת של אי-שיתוף-פעולה שקט, ככל שגדולי ישראל מלמדים אותה, נעשית קשה יותר להורים רגילים ולקהילות רגילות לשמר.

ולכן הרחובות בוערים היום.

מה ש"ספגנו גרועות מזו" באמת אומר

ספגנו. ספגנו גרועות מסנקציות כלכליות, גרועות מביטול הנחות ארנונה, גרועות מביטול סבסוד מעונות. ספגנו את אנטיוכוס, את הדריינוס, את הצלבנים, את האינקויזיציה, את גזירת הקנטוניסטים, את הממשלה הרוסית של 1892, את ברית המועצות, ואת השואה. ספגנו כל משטר שניסה אי-פעם לכפות על כלל ישראל לזנוח את התורה.

בכל המקרים האלה, הקהילה שרדה. התורה המשיכה. שלשלת המסורת נשמרה. ובכל המקרים האלה, המשטר שיזם את העימות שילם בסופו של דבר את המחיר.

אך השפה "ספגנו גרועות מזו" אינה אמורה להישמע כניצחנית. היא בדיוק ההפך. היא ההכרה המרירה שהקהילה החרדית נאלצת כעת, בשנת 2026, להישען על אותם רזרבות הישרדות שדורות קודמים נאלצו להישען עליהם תחת משטרים שאת שמותיהם היינו רוצים שלא ייאמרו לעולם בהקשר של המדינה היהודית. נערי הקנטוניסטים הסתתרו בעליות גג. בחורים חרדים היום מסתכלים בחבריהם נגררים מחדריהם. זוהי השוואה שהממסד החילוני לא צריך להיות נוח לעורר. זוהי השוואה ששום מדינה יהודית לא צריכה להיות מוכנה להזמין.

הנה רעיון

אז הנה הרעיון, מאחר שההפגנות מטרידות את הארץ שלכם היום.

אולי תפסיקו לשלוח מצ"ח לגרור בחורי ישיבה בני שמונה-עשרה ממיטותיהם בארבע לפנות בוקר.

אולי תפסיקו לחסום כבישים בבית שמש כדי לבדוק אם משפחות חרדיות מסתירות את בניהן.

אולי תפסיקו לתכנן מבצעי מעצרים גדולים עם הוראות לעצור "כל משתמט… ללא יוצא מן הכלל."

אולי תפסיקו להכריז, בפומבי ובגאווה, שאתם מציבים גדודי משמר גבול נגד בני התורה של בני ברק, ביתר, מודיעין עילית ואלעד.

אולי תכירו בכך שהצה"ל יכול לקלוט רק 3,000 חרדים בשנה ושאתם מקיימים מדיניות שאתם עצמכם יודעים שלא יכולה להשיג את מטרתה הצבאית המוצהרת.

אולי תכירו בכך שמסע הגיוס הוא, על פי הרישום המתועד, פרויקט פוליטי, לא צבאי — ושפוליטיזציה של בני התורה היא המהלך שמייצר היסטורית השלכות שהמדינה לא תוכל לשלוט בהן.

אולי תפסיקו לחטוף את ילדינו.

אנחנו לא תומכים בהפגנות. אבל אנחנו מבינים אותן. ואנחנו אומרים לכם, במלוא משקל הכנות העריכתית: אם תמשיכו לחצות את הסף שחציתם כאשר התחלתם לקחת ילדים ממיטותיהם, אי-השקט ברחובות היום הוא השלב המוקדם של מה שעתיד לבוא. אינכם יכולים לדחוף קהילה של שני מיליון איש, שספגה מאתיים שנה של לחץ דומה ממשטרים קודמים, מעבר לסף של לקיחה פיזית של ילדיהם, ולצפות שהקהילה תגיב בהשלמה דיפלומטית. חלקם יעשו זאת. חלקם יעקבו אחר משמעת גדולי ישראל. חלק, באופן צפוי, לא. והאחריות על התגובה שייכת למוסדות שיצרו את התנאים, לא לאנשים המגיבים אליהם.

דרך אחרת

אמרנו זאת לאורך כל הפרסום שלנו, ואנחנו אומרים זאת שוב היום.

יש דרך אחרת. הדרך של הכרה במה שבני התורה הם — לא טפילים, לא משתמטים, לא פושעים, אלא נושאי המסורת בת שלושת אלפי השנה שהיא, על פי מסגרת התורה עצמה, המנגנון התפעולי שבזכותו שרד כלל ישראל. הדרך של התייחסות לבני התורה כאל הכוהנים והלויים של העידן המודרני — האליטה הרוחנית שעבודתה מייצרת את הזכות שעליה תלויים המדינה, הצבא, וכלל החיים הלאומיים.

הדרך הזו דורשת מהמדינה לסגת מהמסלול הנוכחי שלה. לבטל את מבצע המעצרים. לחשב מחדש את הסנקציות. להכיר במציאות תקרת הקליטה. לקבל את מסגרות ההגנה החרדיות החלופיות (משמר אזרחי, "השומרים", רשתות אבטחה אזרחית). להתייחס לקהילה החרדית כאל שותף בחיים הלאומיים ולא כאויב שיש לכפות עליו.

זוהי הדרך של כבוד התורה — של מתן כבוד לתורה ולנושאיה — שהיא, בתורה, הדרך שבה האומה המכבדת את תורתה מוצאת את עצמה מכובדת, מידה כנגד מידה, על ידי העולם הרחב.

המסלול הנוכחי הוא מסלול של ביזוי תלמידי חכמים — ביזוי תלמידי החכמים מבפנים. הגמרא בשבת קי"ט ע"ב אמרה לנו, לפני 1,700 שנה, מה קורה לאומות המהלכות במסלול הזה. הפצע שהיא מייצרת אין לו רפואה באמצעים רגילים.

עדיין יש זמן למדינת ישראל לבחור בדרך הטובה יותר. אבל הבחירה אמיתית, וההשלכות אמיתיות.

בינתיים, הנה הרעיון. היום. כשהרחובות בוערים, כשהמשטרה עוצרת, כשבני התורה נגררים ממיטותיהם, וכשהארץ נמצאת במצב של אי-שקט אזרחי שהממסד החילוני לא חזה כי מעולם לא הבין באמת את הקהילה שבחר להתקיף: