האם נעם סולברג באמת כל כך חף מפשע?

השמשות המנופצות אינן חילול השם. האיש שחתם על פסקי הדין — הוא חילול השם.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נעם סולברג, בדיון בבג"ץ בנושא אכיפת הגיוס. אל נציגת המשטרה, תת-ניצב מירב וגנר, הוא לוחץ: האם תוכל להתחייב שהמשטרה תתפקד "גם במקומות של מגורים של ריכוזי חרדים — ולא רק דברים אקראיים מינימליים". פסיקתו על מה שקרא לפניו: תחושה של "חידלון מוחלט" במה שעושה המשטרה.

נאמר זאת פעם אחת, בבירור, ולא נחזור לכך עוד.

ההמון שצר על ביתו של השופט נעם סולברג וניפץ את שמשותיו — עשה מעשה אסור. אין לכך היתר, אין פוסק שמתירו, אין תורה שמכשירה אותו. זה היה מכוער, זה היה אסור, וזה עצמו היה חילול השם. אנו מגנים זאת ללא סייג וללא כוכבית.

הנה. נאמר. ועכשיו נהפוך את הדף — משום שהזכוכית שעל מדשאתו היא החילול הקטן ביותר בסיפור הזה, והגדול שבהם עדיין יושב על כס המשפט, חובש כיפה, וחותם על צווים.

חילול השם הגדול יותר

הנה מה שמספידי-החיים לא יספרו לכם בשעה שהם מצחצחים את הילתו של סולברג השבוע.

חילול השם אינו נמדד בכמות הרעש שהוא מקים או באיכות התצלום. שמשה מנופצת היא רועשת, גלויה, ונגמרת עד הבוקר. אך כאשר אדם החובש כיפה, היודע מהי ישיבה, שטעם את ארבע האמות של הלכה, יושב בראש בית המשפט החילוני הגבוה בארץ ומשתמש בו כדי להכתים את לימוד התורה כפשע — זהו חילול בסדר גודל ששום אבן בחלון לא תגיע אליו. האחד מחלל את השם ברחוב אחד, בלילה אחד. השני עושה זאת בשם המדינה, בלשון של "צדק", בחתימתו של יהודי שומר תורה ומצוות בתחתית העמוד, לעיני האומה כולה, ובלא קץ.

זהו הסיפור האמיתי. ונעם סולברג אינו עומד מן הצד. הוא מחברו.

הוא אחראי על מה שחתם

הסירו את אהדת הרגע והביטו בעובדות, שכן העובדות אינן שנויות במחלוקת.

בכהונתו כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, סולברג הוביל — ואין פועל עדין מזה — את המהלך לאלץ את המדינה לצוד בן תורה אחר בן תורה. ההרכב שבראשו קבע שהמשטרה מפרה את צווי בית המשפט עצמו בסרבה לעצור חרדים, ודרש לתקן את המחדל לאלתר. הוא דחה את תירוצי המשטרה, בכותבו שמחסור בתקציב ובכוח אדם אינו "קולב לתלות עליו כל חידלון". הוא הורה להם לחדול מלחשוש מהפרות סדר ולהיכנס אל לב הריכוזים החרדיים. הוא דרש שהמשטרה האזרחית תשתף פעולה באופן פעיל עם המשטרה הצבאית כדי לגרור תלמידי ישיבה מבית מדרשם אל התא.

ואת כל המסע הזה הוא עטף בגלימת הצדקנות, בהכריזו שהמדינה אינה יכולה לקבל מציאות שבה "כל דאלים גבר" ו"החוטא יוצא נשכר". קראו מילים אלו לאט, והניחו להן להרשיע את כותבן. בלקסיקון של בית משפט זה, ה"חוטא" הוא הבחור על הגמרא. הפשע הוא הלימוד. זהו היקום המוסרי שסולברג השאיל לו את שמו ואת פניו הדתיים — ופנים דתיים הם בדיוק מה שהופך את השקר למשכנע. "ראו," אומרת המדינה, "אפילו שופט דתי מסכים." הוא ההכשר שעל דש המפעל כולו. אין תפקיד מזיק יותר שהיה יכול לבחור.

הורס חיים, בחתימת יד

כאן "הוא הורס חיים" חדל להיות רטוריקה והופך לפנקס חשבונות.

תחת לחצו של אותו הרכב, הסנקציות המכוונות אל משפחות הלומדים כוללות שלילת תקציבי ישיבה מכל תלמיד שסומן כ"משתמט"; ביטול מעונות היום והצהרונים המסובסדים שעליהם נשענים ילדיהם הקטנים — שזוהו, על פי הערכת בית המשפט עצמו, ככלי ה"יעיל" ביותר בארסנל; שלילת הנחותיהם בביטוח הלאומי; והידוק החבל סביב הטבות הדיור והתחבורה.

קראו זאת שוב, והניחו לזה לחלחל. הכלי ה"יעיל" ביותר שבית משפט זה הצליח להמציא לא כוּון אל טנק ולא אל גנרל. הוא כוּון אל מעון של פעוט. האסטרטגיה המוצהרת היא להפוך את עצם קיומה של משפחת תורה לבלתי-נסבל מבחינה כלכלית, עד שהאב יישבר וימסור את בנו. זו אינה החוק שנתקל באזרח במקרה. זוהי מכונה, שתוכננה והוזמנה מן הספסל, כדי לטחון קהילה אל שולחן המטבח שלה עצמה — והאיש בראש ההרכב ידע בדיוק מה הוא בונה.

שמשת זכוכית מוחלפת עד הבוקר. אך בחור צעיר שהוכתם כפושע על שפתח ספר, ומשפחה שנושלה מן הסבסוד ששמר על ילדיה ניזונים ולומדים — אלה אינם מתוקנים בידי זגג. יש שני סוגי הרס בסיפור הזה. האחד נעשה בידי המון, וכולם קוראים לו אלימות. השני נעשה בידי בית משפט, נושא את חתימת סולברג, וקוראים לו צדק. רק אחד מהם הוא בלתי הפיך.

איש דתי על כס שאינו שלנו

ועתה השורה שכולם מציעים כעדות אופי: "אבל הוא דתי." הוא חובש כיפה. הוא שומר שבת. הוא לומד.

איננו מטילים בכך ספק. וזה אינו מרכך את כתב האישום — זה מחדד אותו.

שופט חילוני לחלוטין, שגדל על ערכים חילוניים, המיישם קוד חילוני נגד עולם התורה, פועל לכל הפחות באופן עקבי לאופיו; הוא אינו מכיר מסגרת אחרת ואינו נותן דין לגבוה ממנה. אך אדם היודע מהי ישיבה, המבין בעצמותיו מה משמעותו של בן בלימוד עבור משפחה יהודית — ואז מעמיד ידיעה זו בשירות המכונה המפרקת אותה — עשה בחירה ששום חילוני אינו יכול לעשות. הוא נטל את כל מה שיהדותו הייתה אמורה ללמדו, והפך זאת לאסמכתא עבור התביעה.

משום שהכס שעליו הוא יושב אינו כס יהודי. בית המשפט העליון של מדינת ישראל אינו הסנהדרין. סמכותו אינה נובעת מסיני; הוא אינו דן על פי התורה; ובשאלה זו ממש העמיד עצמו במלחמה גלויה נגד דעת התורה של כמעט כל גדולי הדור. מוסד הנוטל לעצמו את הזכות לדרוס את התורה — המתייג מחדש את לימוד התורה כ"השתמטות" ואת הלומד כ"חוטא" — הוא, בפשטות מילולית, חילול השם בגלימה. איש דתי אינו גואל בית משפט כזה בכך שהוא יושב בו. בית המשפט גורר אותו אל תוך חילולו, והוא הולך מרצונו, פטיש בידו.

כיפה אינה הכשר על פסק דין. מעולם לא הייתה. השאלה היחידה שחשובה היא מה זורם מן העט שתחתיה — ומה שזרם מעטו של סולברג הוא מלחמה בתורה, בחתימה דתית.

למען ההגינות — וזה אינו משנה דבר

הטיעון החזק ביותר שלהם ראוי שייאמר, ולא שיוצג כמוקיון.

הם יאמרו שהחוק מחייב את כולם, ושאומה במלחמה, הקוברת את בניה שבוע אחר שבוע, אינה יכולה לפטור קהילה אחת מהגנתה שלה לנצח. הם יאמרו שסולברג הוא, על פי אמות המידה של אותו בית משפט, מן הקולות הידידותיים יותר שיש לעולם הדתי — שופט של ריסון, לא איש מסע צלב. הם יאמרו שהוא אוכף חוק שהכנסת לא הצליחה להחליף, לא ממציא נקמה, ושסוגיית השוויון בנטל — "מי יֵלך" — היא פצע אמיתי וכואב, לא בדיה.

קבלו את הכל. עדיין אין בכך מענה. אדם יכול לאכוף חוק ועדיין להיות מחברה של אכזריות. הוא יכול להיות ה"מתון" שבהרכב ועדיין לחתום על הצו המכוון אל מעון של ילד. "רק יישמתי את החוק" הוא המשפט העתיק ביותר בפנקסם של אלה שעשו דברים נוראים לפי הספר — ומעולם, ולו פעם אחת, לא זיכה את היד שחתמה.

הכס שעתיד לבוא

היה כס בירושלים פעם, ויהיה שוב — כיסא דוד תחת בית מקדש בנוי, שבו המשפט נובע מן התורה ולא נגדה. זהו בית המשפט היחיד שלסמכותו אנו מחויבים. נמדד מולו, כל פטיש שמדינה זו מנחיתה על בן תורה אינו אות לעוצמתה, אלא למרחק שעדיין עומד בינה לבין הייעוד היהודי שאותו היא מתיימרת לגלם.

ההסדר הנוכחי אינו היעד. מעולם לא נועד להיות. ושום גלימה, ויהא האיש שבתוכה דתי ככל שיהיה, לא תעצור את מה שהקדוש ברוך הוא כבר התחיל.

אז — האם נעם סולברג באמת כל כך חף מפשע? הוא יהודי דתי שבחר בכס שאינו שלנו, ומעליו הוא חותם על הפירוק האיטי של עולם התורה וקורא לזה צדק. נעשה לו עוול השבוע, כן. חף מפשע? לא לרגע.

מקורות

הדיון ופסקי הדין

• כלכליסט — סולברג על "תחושה של חידלון מוחלט" בפעילות המשטרה נגד משתמטים (12 באפריל 2026)
• מעריב — "סולברג איבד את הסבלנות": מהלך בג"ץ העוקף את הממשלה; הביקורת על הימנעות המשטרה "מחשש להפרות סדר" (26 באפריל 2026)
• כלכליסט — בג"ץ קובע שהמשטרה מפרה את פסק הדין בנושא האכיפה (1 במרץ 2026)
• כיכר השבת — הציטוטים של סולברג שהפכו אותו ליעד; הימנעות המשטרה מעיכוב משתמטים "בעת מפגשי אקראי" (יוני 2026)
• סרוגים — לשון ההרכב "כל דאלים גבר" / "החוטא יוצא נשכר"; מועד הסנקציות בתוך 3 שבועות (26 באפריל 2026)

הסנקציות ("הורס חיים")

• כלכליסט — ההטבות שסימן בית המשפט: דיור, תחבורה, מעונות יום מסובסדים (12 באפריל 2026)
• כלכליסט — הסנקציות הקיימות: שלילת תקציב ישיבות, ביטול הנחת מעונות (שצוינה כיעילה ביותר), הנחות בביטוח הלאומי (12 באפריל 2026)

הפרעות הסדר ותוצאותיהן

• הארץ — עשרות מנסים לפרוץ לביתו של סולברג; תגובת רעייתו (3 ביוני 2026)
• JDN — המשטרה עוצרת 65 משתתפים בהפגנה מול הבית (יוני 2026)
• ישראל היום / כאן — גינוי נתניהו; מעצרי המשטרה (יוני 2026)
• הארץ — מכתב נשיא העליון יצחק עמית הקובע שהאלימות היא פגיעה במערכת המשפט (4 ביוני 2026)

תגובה ציבורית ופוליטית

• ערוץ 7 — דברי יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני על פסקי הדין נגד לומדי התורה (26 באפריל 2026)